השקט שלפני הסערה 2 – פרק 16

לאחר חצי שעה ארוכה הם סיימו לאכול. אני וסת' עלינו למעלה, אל החדר שלו. ציפיתי לראות איפה הוא חי. הרי חדרו של אדם משקף את אישיותו, לא?
נכנסנו אל חדרו הקטן. היה בו מיטה גדולה שתפסה את רוב המקום של החדר, שולחן מלא בדפים וארון מעץ צמוד לאחת הקירות. בגדים ודפים רבים היו מפוזרים על הרצפה והשמיכה נראתה כמו גוש לבן ורך על המיטה בעלת המצעים התכולים. סת' צדק, חדרו היה מבולגן אבל ריח נעים שרר בחדר. ריח של סת'.
על הקירות היו תלויים פוסטרים של כמה להקות שהוא אהב ותמונות. תמונות קטנות, גדולות, בינוניות, יפות, מכוערות, מה לא? היו רבות מהן ועיניי סקרו את כולן. באחת היו סו, לולה, טומי וסת' בתצלום משפחתי. באחרת היו חבריו ללהקה של אנשי הזאב. מתוך כל הפרצופים,שנראו כמעט אותו הדבר אבל בדרך שונה, זיהיתי רק את ג'ף שעמד ליד סת' בחיוך של אב גאה. בעוד אחת הייתה תמונה ישנה של סת' כתינוק ואביו. כנראה אז זו הייתה הפעם האחרונה שראו אחד את השני.
בכל התמונות האלו, והיו רבות, הייתה תמונה אחת שעמדה במרכזן. היא הייתה בעלת מסגרת עץ פשוטה בעלת עיטורים יפיפיים של פרחים ובה נראתה נערה בת 15, בעלת שער ארוך שחור ודק ועיניים זהובות. היא הייתה קרת רוח ונראתה כאילו היא לא מרוצה מהמצב שבו היא נמצאת אך פניה היו עדיין יפות ועדינות בצורה מעוררת השראה. צילמו אותה ללא ידיעתה אך היא הייתה בפוזה טבעית שרק דוגמניות מעטות מצליחות להגיע לכך בטבעיות. הנערה הזו הייתה אני, ביום הראשון שלי בפורקס.
"מאיפה התמונה?" שאלתי בחיוך והצבעתי על תמונתי.
"אה. שמת לב לזה." אמר נבוך.
"מאיפה היא?" חייכתי, מראה לו שאני לא כועסת מהמעשה.
"כשרק הגעת לפורקס אז… הייתי חייב לצלם אותך. פחדתי שאני אשכח אותך."
"סת'! זה כל כך מתוק!" חיבקתי אותו.
"את לא כועסת?" שאל בחשש.
"על מה אני כבר יכולה לכעוס?" צחקתי מעט.
"על זה שצילמתי אותך." השפיל את עיניו.
"זה מחמיא לי." נישקתי אותו בלחי.
סת' חייך לרווחה. הוא הסתכל עלי במשך כמה שניות ארוכות, רק נהנה ממראה פניי.
"סת'?" התקרבתי אליו ונגעתי קלות בזרועו. היא הייתה רותחת והעבירה בי צמרמורת נעימה. מגע ידי בזרועו העירה אותו מחלומותיו. הוא נישק אותי בעדינות בלחי והוציא בגדים מארונו. סת' התקדם אל הדלת ואמר לי כשגבו אליי: "עוד מעט חוזר." והשאיר אותי שם, מחכה בציפייה ללילה ארוך יחד איתו.

הסתכלתי על שולחנו של סת', מתבוננת בחלק מחייו. היו שם המון תמונות מפוזרות באי סדר על ציפוי העץ. לקחתי ערמה ודפדפתי בתמונות. חלק מהן היו שלי, קטעים מחיי שבכלל לא שמתי לב שמישהו הנציח אותן. המשכתי לדפדף עד שהגעתי לתמונה אחת שהרעידה את גופי.
בסת' הופיעו סת' ובלונדה. כפי שאתם בוודאי זוכרים בלונדה זו הבחורה שסת' בגד בי איתה לפני חצי שנה. בתמונה היא וסת' התנשקו באושר ובאותה פעולה גם שברו את הלב שלא היה לי. המשכתי להסתכל על התמונה לא מאמינה. איך הוא עשה את זה?? מתי הוא עשה את זה??
לפתע סת' נכנס. הוא לבש מכנסי טרנינג אפורים ותו לא. למרות שבאותם רגעים רתחתי עליו לא יכולתי שלא לחשוב על כמה סקסי הוא נראה ככה. למה הוא חייב להיות עם שרירים?? למה הוא לא יכול להיות כמו אבא שלי?? עם כרס? ככה הרבה יותר קל לכעוס עליו.
שערו היה רטוב ומים נטפו ממנו. על פרצופו היה עוד החיוך המאושר שהיה לו כשיצא מהחדר. הוא הסתכל עלי ושאל: "על מה את מסתכלת?"
מבלי להביט בו הראיתי לו את התמונה. חיוכו ירד בבת אחת. הוא גמגם: "זה… אני… איך… למה… למה ראית… למה ראית את זה?" הוא חטף את התמונה מידי וזרק אותה לפח. הנחתי את הערמה שעוד נשארה בידי על השולחן ואמרתי בקול שבור: "למה ראיתי את זה? למה אני ראיתי את זה?? למה אתה צילמת את זה!?" שאלתי בכעס.
"זה… זה היה כשהיית בלונדון." הוא אמר את המשפט כאילו זה ההסבר לכול.
התיישבתי על מיטתו כשגבי צמוד לקיר. הצמדתי את ברכיי אליי וטמנתי את ראשי ביניהן. סירבתי לראות את פניו האשמות. הרגשתי ריקה. כאילו חלק ממני נלקח. זו הפעם השלישית שהוא בוגד בי. טוב, זה לא כל כך נקרא בגידה. נראה לי. אז למה אני מרגישה ככה?? נבגדת?
סת' התיישב לידי ושם את זרועו סביב כתפי. הוא נישק את ראשי, מנסה להעיר איזשהו סימן חיים אצלי. בעדינות הוא אימץ אותי אליו. ידעתי שאני אמורה לכעוס עליו, לזעום עליו ולהוציא את כל מה שיש לי בפנים עליו. אבל… לא יכולתי. מגעו החם המיס אותי והוא ידע את זה. הוא חיבק אותי חזק, מרגיע אותי בדרכו האישית והמיוחדת.
"למה עשית את זה?" המהמתי מחום צווארו הנעים. הוא התרחק ממני והסתכל עלי עמוק בעיניים. לאחר כמה שניות אמר בקולו השקט: "לא התכוונתי. הייתי בודד וטיפש. את יודעת איך אני כשאת רחוקה ממני. אני… אני לא מכיר את עצמי כשאת רחוקה. זה כאילו סת' אחר יוצא ומשתלט על הכול והורס את כל מה שבניתי. אני… אני מצטער."
"זו לא סיבה לבגוד." הנחתי את ראשי על צווארו, מתנחמת בישיבה איתו.
"גם את בגדת." הוא אמר בשקט אבל מילותיו נשמעו היטב בחלל הריק. במהירות שהבהילה אותו הרמתי את ראשי. נעצתי את מבטי בו, מנסה להבין מאיפה בא המשפט הזה.
"מתי?" שאתי את השאלה הכי לא צפויה שיכולתי לשאול.
"היה שבוע אחד שבאתי לבקר אותך. ראיתי אותך מטיילת עם איזה בחור אחד. הוא היה גבוה ו… נראתם ממש מאושרים ביחד. כמו זוג מהסרטים." קולו היה שבור והוא הסיט את מבטו הצידה. אז ככה אני נשמעת כשאני פגועה… מה אני אגיד? להיות בצד השני זה לא כיף כל כך גדול. הרגשת האשמה אוכלת אותך למרות שבכלל לא עשיתי את זה.
"איך הוא נראה?"
"היה לו שער בלונדיני ועיניים ירוקות. הוא היה שרירי כזה, ההפך ממני. צחקת איתו. אפילו צילמתי אתכם. בתור הוכחה."
"תראה לי." ביקשתי.
סת' קם ופתח את אחת המגירות באלימות. הוא הוציא חפיסת תמונות והחל לדפדף בה במהירות עד שמצא את מה שחיפש. במהירות הוא זרק את התמונה אליי, בחוזק שהיה יכול להוציא למישהו עין, מבלי להסתכל עליי. מזל שהייתי ערפדה והאינסטינקטים שלי היו מהירים יותר משל בני אדם כי אחרת התמונה ההיא הייתה יכולה להרוג אותי.
סת' הכניס את החפיסה בחזרה למגירה וטרק אותה בחזקה עד שהיא רעדה. הוא לא הסתובב אליי אלא רק בהה בתמונתי שעל הקיר.
לקחתי את התמונה לידי. זיהיתי מיד את הבחור בתמונה. זה היה ג'ק, בן דודי. טיולנו בלונדון היו רבים והוא תמיד התנדב להראות לי את העיר. באותה תמונה החזקנו ידיים וצחקנו. נראינו מאושרים, כמעט כמו זוג.
"סת'… זה ג'ק. הוא בן דוד שלי." אמרתי בחיוך.
"מה זאת אומרת בן דוד שלך?" סת' הסתובב מופתע.
"הוא היה מראה לי את העיר. לא היה בינינו כלום. למען האמת, יש לו חברה והם הולכים להתחתן." נזכרתי בחמימות בג'ק וג'סיקה. הם היו מסוג הזוגות האלו שתמיד היו מאושרים, לא משנה מה.
"אבל אתם מחזיקים ידיים!"
"אוו…. מחזיקים ידיים! איזה פשע!" אמרתי בציניות.
"אבל… אתם…" הוא התיישב ברכות על המיטה, לא מאמין למה ששמעו אוזניו.
"שנייה, אתה באת לבקר אותי?" התקדמתי אליו ומשכתי אותו אליי.
"כן. הייתי חייב לראות אותך." הוא כרך את ידו סביבי, משכיח בתנועה זו כל כעס שאי פעם עלה בנו.
"מה באמת קרה כשלא הייתי פה?" שאלתי כשעיני נשואות אליו. אני מעריצה את הבנאדם הזה. פשוט מעריצה.
"המון." הוא ענה בקצרה. ידעתי שקשה לו להיזכר באותם שש חודשים ארוכים שבילינו בנפרד.
"סת'?" שאלתי מבוישת.
"כן?"
"רוצה להיכנס מתחת לשמיכה? יהיה לנו יותר נוח."
בלי מילים סת' קם ואני יחד איתו. הוא משך את השמיכה אליו וסימן לי להיכנס למיטה. אמרתי בקול מתפנק: "אתה קודם."
"למה?" הוא שאל כשפניו חתומות.
"כדי שתוכל לחבק אותי."
סת' מסר לי את השמיכה והתיישב בצד המרוחק. פרסתי את השמיכה ונכנסתי תחתיה, מנסה להתקרב אליו כמה שיותר. סת' חיבק אותי ונישק ברכות ללחיי. הוא אמר בקול שקט: "זה היה נורא כשלא היית פה. הרגשתי… שבור. לא שלם."
"אני מצטערת." התגלגלתי כדי לראות את פניו. נישקתי אותו בעדינות וחיבקתי את מותניו, מקרבת אותו אליי. הוא חיבק אותי ושאל: "מה את רוצה לדעת?"
"הכול. כל דבר קטן שעבר עלייך. כל רגש ומחשבה שעברו בראשך ובלבך במהלך החצי שנה הזו. הכול."
"טוב. אבל זה ארוך." הזהיר אותי.
"יש לנו את כל הלילה." צחקתי והרגשתי את גופו נרעד.
"מאיפה להתחיל? מהשיחה שלנו שאמרת שאת אוהבת אותי? מהרגע שעלית על המטוס?"
"מאז השיחה שלנו." אמרתי בחיוך וטמנתי את ראשי בצווארו. הוא ליטף את שערי והתחיל לספר בקול שקט שמיועד רק לי על ששת החודשים הנוראיים ביותר במערכת היחסים שלנו.