השקט שלפני הסערה – פרק 9

לפתע נפלה עליי עייפות. הקטע עם סת' הטיש אותי. הקטע האנושי הטיש אותי. לפתע לא רציתי להיות אנושית. לא אהבתי את הלב הפועם בחזי, לא אהבתי את הדופק המהיר, לא אהבתי את זה. הרגשתי כמו פעם, כמו בחיים האנושיים שלי. הרגשתי לא שייכת. לא מתאימה. למה עשיתי את זה?? למה חזרת לחיים הקודמים שלי, שכל כך שנאתי? מה זה יעזור לי? אני בחיים לא אוכל להיות מאושרת בתור דמות אנושית! ועכשיו גם הרסתי את ההזדמנות היחידה שלי לאושר: סת'.
למרות שבאמת הייתי מבולבלת ולא ידעתי בכלל מה אני מרגישה ידעתי דבר אחד: סת' הוא ההזדמנות שלי לאושר אמיתי, טהור. הוא גם ההזדמנות שלי לחיים של כאב ודיכאון. זה או לכאן או לכאן.
אבל ממה אני בכלל מפחדת? מה הדבר בו שכל כך מרתיע אותי? למה אני מסתירה את הרגשות שלי? למה אני מדחיקה את מה שקורה לי בפנים? טוב, אני יותר מדי עייפה בשביל הדברים האלה, החפירות הרגשיות במוח שלי הן יותר מדי בשביל עכשיו.
נכנסתי למיטה שלי בפעם הראשונה מאז שאני פה ונרדמתי. נרדמתי לשינה עמוקה שכזאת לא ישנתי כבר שנתיים. ישנתי מבלי לדעת מה השעה או כמה שעות ישנתי, ישנתי שינה חסרת דאגות.
לבסוף התעוררתי. בחוץ היה בוקר. השמש זרחה גבוה בשמיים הצבועים בתכלת. הסתכלתי על השעון במהירות, השעה הייתה 12 וחצי. ישנתי יום שלם! ואו! באמת הייתי צריכה את השינה הזו!
קמתי מהמיטה הרכה ונכנסתי למקלחת שהייתה צמודה לחדרי. התקלחתי מקלחת ארוכה וחמה שניקתה את כל העצבים. יצאתי מהמקלחת ולבשתי ג'ינס פשוט וחולצה לבנה. ירדתי אל הקומה למטה ונכנסתי למטבח. פתחתי את המקרר ובפעם הראשונה חיפשתי משהו לאכול.
הוצאתי גבינה ולחם ועשיתי לי כריך. מזגתי לי מיץ ושתיתי הכול בלגימה אחת. מזגתי לי עוד, לקחתי את הצלחת עם הכריך והסתובבתי אל הסלון. לפתע הכוס נשמטה מידי. היא התנפצה ברעש על הרצפה והמיץ נשפך. מולי עמד גארט ולידו קייט. הם היו שלווים לחלוטין. חייכתי חיוך מהוסס, מפחדת מתגובתו של גארט לשינוי שחל בי.
"היי, גארט. מה אתה עושה פה?" שאלתי, מסתירה את רגשותיי המפוחדים.
"אני וקייט באנו לקחת אותך, זוכרת?"
"כן, כן. אבל… אני, אני נשארת פה. זה בסדר, נכון?"
"נשארת?ככה את משנה את דעתך?"
"הדעה שלי לא השתנתה. מההתחלה רציתי להישאר פה."
"את נראית שונה." המשפט שכל כך פחדתי ממנו הגיע.
"מה זאת אומרת?" קולי רעד.
"את… אנושית." הוא אמר באיטיות, יורק את המילים החוצה.
"כן, כן. אני… השתניתי. אוהב?"
"זה לא עניין של אוהב או לא. זה עניין של איך? למה? מה… מה קרה?" מצוקה ניבטה מפניו.
"הכישרון שלי. הוא זה… שעשה את השינוי. ה – למה, זה… זה קצת קשה. אתה מבין, אני… אני התאהבתי." בקושי רב הוצאתי את המילה האחרונה מפי. ההחלטה שעשיתי עוד הדהדה באוזני. היא מילאה את לבי. שמתי לב שגארט הבחין בשינוי האמיתי, הפנימי.
"ב… במי?"
"בסת'. איש זאב מקומי." שמעתי את קייט משתנקת. היא שנאה אנשי זאב ובשבילה, אפילו קרבה מקרית אל אחד מהם זוהי עברה על החוק, משהו בלתי נסבל.
"אז בשבילו השתנית?" הוא שאל בחביבות, בלי שמץ של כעס.
"כן. רציתי להיות איתו. העובדה שהייתי ערפדה הקשתה עליו."
"אז בעצם הקרבת את עצמך בשבילו?" הבנתי לאן גארט חותר.
"לא! בכלל לא! עשיתי את זה בשבילי! הוא היה רק עוד סיבה לשינוי!"
"אבל עדיין, את עשית את זה בשבילו ובשבילך."
"גארט, אני יודעת לאיזה כיוון אתה חותר. אם אתה רוצה להאשים מישהו אז רק אותי. לא אותו."
"הנה, שוב את מקריבה את עצמך בשבילו. למה? למה, לואיז?"
"קודם כל, אני לא מקריבה את עצמי בשביל אף אחד ואם אתה רוצה לדעת אז עשיתי הפסקה ממנו. אנחנו כבר לא… ביחד."
"לואיז, לואיז, לואיז. תמיד חושבת על כולם חוץ מעל עצמך. פעם אחת בחיים שלך תחשבי עלייך. על מה שטוב בשבילך."
"די כבר, גארט. אני בנאדם בוגר ואני זו שעושה את ההחלטות שלי בעצמי, לבד."
גארט שתק. קייט לחשה לו: "בוא, גארט, נלך." היא הסתכלה עלי בכעס והם הסתובבו ויצאו משם בסערה, משאירים אותי עם צלחת ביד ומיץ על הרצפה.