השקט שלפני הסערה – פרק 3

התקשרתי מיד אל גארט. הוא ענה לי בקול הפעמונים הרך שלו שכל כך התגעגעתי אליו: "הלו?"
"גארט?"
"לואיז! היי! מה שלומך, יקירתי?"
"הכול מעולה, גארט.מתי אתה וקיייט יוצאים? אני רוצה לבוא איתכם." אמרתי בקול בוטח.
"אוקיי. אממ… אנחנו יוצאים עוד שבוע."
שבוע?? איך אוכל להיות כאן שבוע?? אני חייבת ללכת. עכשיו!
"אה… אוקיי. אכפת לך אם אני אבוא אליכם? כדי שנוכל להתחיל להיות משפחה כבר עכשיו. מה דעתך?"
"עכשיו? למה? קרה משהו?" גיחכתי מהעובדה שהוא מכיר אותי כל כך טוב.
"לא… זאת אומרת, כן. אני אספר לך אחר כך. רק… אפשר לבוא?"
"בטח. מתי את יוצאת?"
"היום. עכשיו."
"לואיז… אולי כדאי שתחכי כמה ימים לפני שאת באה. חשבתי שאת אוהבת את הופ, ייקח לך זמן להתארגן ולהיפרד מכולם,לא?"
"ייקח לי רק כמה דקות לעשות הכל. אני רוצה להגיע אליכם בהקדם האפשרי."
"לא, קחי לך יום להתארגן, להיפרד מכולם. לתכנן את הצעדים הבאים."
"טוב, אבל רק יום אחד, כן?" לפני שהספקתי לענות לו הוא כבר ניתק. נאנחתי בכבדות, חושבת על כך שנשאר לי רק יום להיות פה.

ירדתי למטה במהירות. כפי שציפיתי, ג'יימס ישב בסלון וקרא ספר עב כרס, כרגיל.
התיישבתי לידו בקלילות ואמרתי: "ג'יימס? אני נוסעת."
"מה? לאן? מתי?" ההפתעה נשמעה היטב בקולו הנעים.
"אני נוסעת. לגארט וקייט. מחר." אמרתי באיטיות, מדגישה את מילותיי.
"למה? קרה משהו?" דאגתו נגעה בלבי.
"למען האמת, כן. אבל זו שיחה לרגע אחר. אני אספר לך אחר כך. רק רציתי להודיע שאני הולכת ושהיה לי מאוד כיף איתכם. באמת."
"אני מצטער אם קרה משהו שגרם לך לעזוב, אבל את חופשייה ללכת מתי שבא לך. אני אישית אשמח להלוות לך את אחת מהמכוניות שלי."
"תודה. זו באמת דרך ארוכה אל גארט וקייט ואני אשמח אם תהיה לי ההזדמנות לנסוע באחד מהרכבים שלכם."
"בשמחה. תוכלי לקחת את המרצדס שלי." הציעה ביד נדיבה.
"תודה, ג'יימס. באמת תודה."
"על לא דבר, יקרתי. את יודעת שאת כמו בת בשבילי ותמיד תהיי."
חיבקתי את ג'יימס חיבוק חם.ללא ספק, ג'יימס הוא הערפד הכי טוב לב שאי פעם פגשתי. בכלל, בני משפחת אדמסון הם כל כך… נחמדים, חמים, חביבים. אם זו אלנה, אשתו של ג'יימס, בעלת השער החום הנעים והחיבוק שמרפא כל מכה בלב או פגיעה בפנים. או אם זה היה מאט הבלונדיני, השרירי, זה שמגן על כולם. וכמובן, החבר הכי טוב שלי. או אם זה הייתה לילי, בעלת השער השחור שאף פעם לא מסתדר ושמחת החיים הבלתי נגמרת. אפילו אם זה היה כריסטיאן השקט, שתמיד עומד בצד, חלק מהתפאורה של המשפחה האנושית.

לפתע הדלת נפתחה וסת' עמד בפתח, מעיר אותי מהרהוריי. על פניו היה לחץ ודאגה. קמתי, מבולבלת מהפריצה הפתאומית. בצעדים מהירים הוא התקדם אליי עד שפניו היו קרובות לשלי. הוא התעלם מג'יימס ואמר בקול לחוץ שהפחיד אותי: "אל תלכי. בבקשה."
המבט על פניו הלחיץ אותי. פחדתי ממה שיקרה. פחדתי שהוא… יפגע בעצמו, עד כדי כך פחדתי.
הסתובבתי נבוכה, מתעקשת לא לראות את המבט המבהיל שעמד בפניו היפות.
שמעתי את קולו מדבר אלי ואך ורק אלי: "בבקשה, לואיז. אני מתחנן. אל תלכי!"
"אני חייבת ללכת. חייבת להתרחק מהכל. חייבת." אמרתי בקול חלש.
"אבל אסור לך!"
"למה?! למה אני לא יכולה לעשות את מה שאני רוצה?! למה?! ובכלל, למה שלך יהיה אכפת אם אני אלך או לא?!" שאלתי בקול גבוה והסתובבתי אליו כעוסה.
"כי… כי… כי ככה! כי אני רוצה שתישארי! את חייבת להישאר!"
"מי אמר?!"
"אני אמרתי!"
"ומי אתה בדיוק שתגיד לי מה לעשות?!" זעמי רק הלך וגבר בכל רגע שעבר.
סת' נעצר והתאפק. לאחר כ.מה דקות ארוכות הוא אמר: "את צודקת. אסור לי להגיד לך מה לעשות. אבל, בבקשה, אני מתחנן אליך, אל תלכי."
"מה יש לי לעשות פה, סת'?" שאלתי, מקווה לתשובה אמיתית. לא הבנתי מה הוא רוצה, למה הוא רוצה שאני אשאר.
"נוכל לצאת ביחד. רק לניסיון. את יודעת מה? תישארי פה רק ליומיים, רק תנסי לצאת איתי. אם לא תיהני, תלכי. אם תהני, תישארי. מה את אומרת?"
היססתי כמה שניות אבל אמרתי: "לא נראה לי… אני באמת מעדיפה ללכת מפה."
"בבקשה… רק יומיים, זה הכל."
מבטו השובה גרם לי להגיד: "טוב. רק לניסיון."
חיוך גדול עלה על שפתיו של סת'. הוא נראה כאילו כרגע זכה בלוטו. החיוך הגדול שהיה פרוס על פניו גרם לי לתהות אם עשיתי את המעשה הנכון באמת.
"אני מבטיח שזו תהיה הפגישה הכי טובה שאי פעם הייתה לך!"
הנהנתי, מנסה להסתיר את הויכוח הפנימי שהתחולל בי.
אחרי כמה דקות שסת' פשוט בהה בי ואני בו שאלתי: "מתי הפגישה?"
"היום. בשמונה."
"זה עוד… שעה."
ההבעה המאושרת על פניו הפכה ללחץ. סת' יצא במהירות מהבית, קורא אחריו:"להתראות בשמונה! אל תאחרי!"
לא החזרתי לו תשובה כי הוא כבר היה רחוק אבל אמרתי לו בלבי: "מחכה בקוצר רוח."
זו הייתה הפעם הראשונה שיצאתי לדייט אי פעם,ג ם בחיים הערפדיים וגם בחיים האנושיים. לפתע צצה בי השאלה: מה ללבוש? ויש לי רק שעה להתכונן! כדאי שאתחיל!