השקט שלפני הסערה – פרק 2

הערב בא במהרה והצמא בגרוני גבר.ה חלטתי שאני הולכת לצוד.
יצאתי החוצה ורצתי אל היער הרחב שחיכה רק לי. קיוויתי שאמצא משהו…טעים לאכול.רחרחתי קצת את האוויר ולפתע גיליתי שוב את ריחו הנעים של סת'. צד אחד שלי צעק וצרח לי שאתעלם, שאלך לצוד. צד אחר בי, אותו צד שכל כך רצה לגעת בלחיו, לחש לי שאעקוב אחר העקבות.
לפני שהספקתי להחליט אם לברוח או להתקדם אליו, סת' הופיע בשלווה מבין השיחים. הייתה לו הבעה רגועה על הפנים. הפעם הוא הופיע בצורה האנושית שלו, גבוהו מתנשא מעלה מעלה, מסתכל עלי כמו מבוגר שמסתכל על ילד קטן. ידעתי שהוא חיפש אותי, ראיתי זאת בעיניו הכהות.
"היי." אמר נבוך, עיניו משדרות ביישנות ופגיעות אך גופו זקוף וגאה.
"היי." אמרתי בקול קר, נחושה שלא להיגרר לשיחה איתו.
"אפשר לדבר?" שאל, בקולו נימת תקווה שבן אדם נורמלי אף לא היה יכול להבחין בו.
"לא. אני באתי לצוד ואחר כך אלך." אמרתי בתקיפות, מנסה להבהיר לו שייצא לי מהחיים.
"אבל… חיכיתי לך." אמר בבלבול.
"תקשיב, אני לא יודעת מה אתה רוצה ממני ולמה אתה מחפש אותי, אבל… אני חושבת שלטובת שנינו כדאי שפשוט… תתרחק."
"מה קרה?למה את ככה?" הוא לא היה פגוע, אפילו לא מעט. להפך, זה רק הפך אותו ליותר… סקרן.
"איך ככה?"
"ככה.כל כך… מנוכרת. קרה. זה כל כך רע שאני רק רוצה לדבר איתך?"
מילותיו גרמו לי לפקפק בהחלטה שלי.זה באמת רע שהוא רק רוצה לדבר איתי? להכיר אותי קצת יותר? אולי כדאי שאתן לו לדבר. רק כדי לשמוע. להבין מה הוא מוצא בי. להבין למה הוא חיפש דווקא אותי.
"טוב. נדבר. רק… אני יכולה קודם לצוד? הצמא הורג אותי." אמרתי בכנות.
סת' הנהן ואמר: "אני אחכה לך פה."
"תודה." אמרתי וחייכתי מעט. מיהרתי לרוץ משם, מנסה לגמור את זה כמה שיותר מהר.

לאחר חצי שעה שבמהלכה צדתי שני איילים ודוב החלטתי שזהו, אני כבר לא כל כך צמאה וכבר הגיע הזמן לחזור אל סת'.
חזרתי על עקבותיי ומיהרתי אל מקום המפגש. היה בי חלק שהיה פשוט… מת לראות שוב את סת'. אבל היה שוב את החלק הזה שקיווה שהוא הלך, וויתר עליי.
'על מה את בדיוק מתבססת שהוא רוצה אותך?' שאל אותי קול קטן, קטן אבל מורגש בצורה מכאיבה. ידעתי שאני סתם מנפחת דברים ושיכול להיות מאוד שהוא רק רוצה לדבר איתי בתור יצור על טבעי, אחת כמוהו רק… בצורה שונה. להפתעתי, כשהגעתי לשם ראיתי אותו ישן בצורה הזאבית שלו. אז חיכיתי. הסתכלתי עליו ישן, מדי פעם משנה תנוחה. לפתע הוא זז, מניח את ראשו הגדול על ברכי, נאחז בה כמשענת. חייכתי, גופי מצטמרר מהחום שהפיק. מבלי משים, התחלתי ללטף את ראש הזאב הענקי, מחכה שיתעורר.

לאחר שעה שמתי לב שעיניו השחורות, שבצבצו מבין הפרווה העבה, הסתכלו עליי בסקרנות, בורקות בהתרגשות. חייכתי אליו, מקווה בכל לבי שיהפוך לבנאדם.
הוא הרים את ראשו הזאבי ובזמן שפיהק הוא הפך לבן אדם. לגופו היה רק מכנס ספורט קצר. גופו העליון היה חשוף, מראה לראווה את שריריו הבולטים. השינוי היה מהיר, אבל… קסום. זה נראה כל כך נורמלי, טבעי. זה היה כאילו… החליף בגדים. סת' חייך אלי ושאל:"חיכית הרבה?"
"רק שעה, אבל היה כיף לראות אותך ישן. אתה נראה כל כך שלו עד שהרגשתי שאני מתגעגעת לזה."
"מצטער."
"על מה?"
"לא יודע, פשוט… מצטער." אמר והסמיק. לפתע הרגשתי דחף, אותו רצון כמו קודם, לגעת בסומק הורוד שצמח על פניו היפות.
"אל תצטער. זו הייתה החלטה שלי להפוך לערפדה. אני לא רוצה לשנות כלום." אמרתי, מושכת בכתפיי כאילו זה עניין שמה בכך.
"מה, לא היית רוצה לחזור להיות אנושית? להיות…אחרת? להיות נושמת?"
"בטח שהייתי רוצה, כל ערפד רוצה. אבל… החיים האלה היו יותר מתאימים לי. אני מרגישה יותר שלמה מאשר שהייתי אנושית."
"את זוכרת את התקופה האנושית שלך?"
"ברור. זה העבר שלי. אני לא יכולה לשכוח אותו. אפילו אם רציתי לא יכולתי לשכוח אותו." אמרתי, קולטת לפתע שאני שוב גולשת לקווים אישיים יותר, מקומות שאיש לא ביקר בהם, אפילו לא אני.
"מה זאת אומרת? שאר הערפדים סיפרו לי שמאוד קשה להם לזכור בחיים האנושיים שלהם."
"אממ… סת', אני חושבת שכדאי שניגש לנושא. אני… אני לא מרגישה כל כך בנוח לדבר איתך על דברים… כאלו." אמרתי בזהירות, בוחרת את מילותיי בעדינות.
"למה?"
"כי… כי אני מכירה אותך בקושי יום ואני כבר… נסחפת. אני באמת מעדיפה שנדבר על… מה שלעזאזל אתה רצית לדבר עליו. חוץ מזה, אני בטוחה שדיי קשה לך להיות באותו מקום יחד עם מפלצת שכמותי." אמרתי, צוחקת על עצמי כמו תמיד.
הוא חייך מעט ושאל: "איך את יכולה לומר דבר כזה? תסתכלי על עצמך! את מושלמת!"
"איך אתה יכול להגיד דבר כזה?אתה אפילו לא מכיר אותי." אמרתי בעוקצנות, עצבנית מעט מהדרך שבה הוא רואה אותי. 'מושלמת', כן בטח.
"אני כרגע מכיר אותך. מה את חושבת שאנחנו עושים עכשיו? מדברים על המצב הפוליטי?" אמר בחיוך, מנסה להרים קצת את האווירה העכורה שנכנסה בינינו.
צחקתי טיפה וראיתי איך הוא מצטמרר. בלמתי את צחוקי מיד ושאלתי: "אתה בסדר?"
"כן,למה?"
"ראיתי שהצטמררת אז… חשבתי שזה בגללי."
"זה באמת בגללך. הצחוק שלך כל כך… עדין." הוא אמר בקול חולמני. היה נראה שלו בכלל לא מפריע שאנחנו מכירים אחד את השני חצי יום.
"אוף! למה אתה חושב כל הזמן שאני מושלמת?! אני מפלצת! כדאי מאוד שתבין את זה מהר!" קראתי בכעס וקמתי.
הוא גם קם ואמר כועס: "את לא מפלצת! ואני יודע טוב מאוד מה את!"
"מאיפה לך לדעת מה אני?? אתה בקושי מכיר אותי. אתה לא יודע עלי כלום. אתה חושב שאני מושלמת בגלל המראה החיצוני אבל אתה לא יודע כמה רקובה אני מבפנים. אם היית מכיר אותי באמת היית מבין שכל היופי הזה הוא רק הסוואה לכיעור מבפנים."
"די. תפסיקי. תפסיקי להשמיץ את עצמך. תפסיקי לגרום לעצמך לסבול. תפסיקי לשנוא את עצמך. אני מכיר אותך. אני ראיתי אותך אלף ואחת פעמים ואני יודע כמה יפה את, גם מבפנים וגם מבחוץ. אני… אני…"
"איך בדיוק אתה מכיר אותי? מתי ראית אותי חוץ מהיום?"
סת' שתק מעט ואז אמר בהיסוס: "מבטיחה לא לכעוס?"
"אני לא מבטיחה כלום." אמרתי, מרגישה שאני פשוט… רותחת מבפנים על חוצפנותו.
"טוב, אז… לפני שהגעת להופ אני… אני הסתקרנתי ממך מאוד. הייתי מאוד נרגש מזה שאפגוש ערפדה חדשה וטוב… ממש ציפיתי לך. אז… מרוב ציפייה אני… אני שאלתי את ג'יימס ואלנה, אשתו, המון עלייך. שאלתי איך את נראית, איך האופי שלך, איך תהיי וככל שאספתי יותר מידע עלייך ככה יותר הסתקרנתי.
"כשהגעתי נדהמתי. לא האמנתי שיש יצור יותר יפה ממך. היית כל כך… עדינה ו… וגם תקיפה וקשוחה בו זמנית. כשראיתי אותך בפעם הראשונה חשבתי שאת לא אמיתית. שאת אשליה. שאני חולם. את… את היית כל כך יפה עם השער השחור הזה שהבריק בשמש ובחושך. והעיניים שלך! כל כך צהובות, כמו זאב, אבל כל כך… אני לא יכול להסביר את זה. אי אפשר להסביר את ה… את ההתרגשות שבערה בי כשראיתי אותך. זה היה כאילו החיים שלי התחלקו לשתיים: החיים לפני שראיתי אותך והחיים אחרי שראיתי אותך.
"ואז… ואז את… את קפצת מהחלון ואני נבהלתי כי… כי חשבתי שתתקפי אותי. חשבתי שאת כועסת על זה שעקבתי אחרייך. שוב. ואת, במקום לתקוף אותי, את הלכת אחורה ונכנעת לי. אני הייתי נדהם. סוף סוף יש לי את ההזדמנות לדבר עם.. עם.. טוב, איתך. אחרי חודשיים של מעקבים ומבטים ומחקרים אני סוף סוף יכול לדבר עם הבת היחידה שבאמת ובתמים מסקרנת אותי. אני… אני מקווה שאת לא כועסת עלי כי זה באמת יצער אותי." הוא הסתכל עלי מודאג.
לא יכולתי לענות לו. לא יכולתי לדבר. הרגשתי כאילו כול חיי השתנו. שהכול לא יהיה אותו הדבר. לאט לאט התחלתי לקלוט ש… שהוא בעצם מספר ש… אוי, לא יכולתי בכלל לעלות על דעתי את האפשרות הזו.
לפתע נעשיתי מאוד מודעת למעשי. שמתי לב שעדיין עם אגרופים קמוצים מהכעס שחלחל בי קודם. פתחתי את ידיי ברפיון ושחררתי את כתפי. הזזתי את שערי לאחור אמרתי בקול שניסה להישמע רגוע: "אני לא כועסת. אני צריכה ללכת."
"אני מצטער." אמר בכנות, עיניו מתחננות שאשאר.
"זה בסדר. הכול בסדר." אמרתי, משכנעת את עצמי יותר ממנו. הסתובבתי ורצתי משם. אני חייבת לחשוב על מה שקרה עכשיו. לסדר את הדברים בראש. להתרחק קצת מהכול. לקחת קצת זמן לעצמי. אוף! למה החיים שלי חייבים להיות מסובכים?? למה אני לא יכולה להיות כמו כולם??ל חיות כמו כולם?? למצוא מישהו נורמלי לחיות איתו?? למה?! זה משהו דפוק בי? כאילו… אני מושכת את כל הפריקים או מה?
מה אני אעשה? לאן אני אלך?
לפתע החלטתי. אני אצטרף לגארט וקייט.