השקט זועקת יותר ממילים-פרק1-

פרק1

~משפחת בלום~

"יותר מידי מחשבות מתרוצצות לי בראש, אני מרגישה שאני הולכת להתפוצץ כל רגע. איך? למה?
עכשיו אני מבינה הכל, למה הוא היה כל כך מוכר, למה העיניים שלנו דומות ולמה הוא הרגיש לי כמקום בטוח למרות שבקושי הכרתי אותו ושלא נדבר על ג'אק, איך הוא מצא? איך הוא הבין הכל ועלה על זה?
אני לא מצליחה לאסוף את המחשבות שלי, הכל מרגיש לי יותר מידי פשוט. אני עדיין לא מעכלת את כל מה שקרה בשלוש החודשים האחרונים ואיך אני אמורה להתמודד ומה אני אמורה לעשות בכלל? למה אחרי כל השנים יצא שנעבור לגור דווקא פה איפה שמסתבר חלק ממני שייך אליו או שכולי?
אמרתי לג'קסון שייתן לי לנוח קצת כי באמת שלא ידעתי מה להגיד לו כששאלת אותי איפה הייתי כל השלוש החודשים האלה, אילולא הוא ידע קמצוץ ממה שגיליתי."-בל כתבה ביומנה. היא לא הייתה מתמידה לכתוב בו רק כשהיא הייתה לחוצה ממש והיו לה יותר מידי מחשבות מרחפות.

לפני כחצי שנה.

"זה הבית הראשון שלנו, אני בטוח שגם את תאהבי את המקום. אני חושבת גם שאת תאהבי את המנטליות של המקום." ג'קסון אמר לבל. בל אחזה את השרשרת שלה, בצורת פרפר קטן שחציו היה בשחור וחצי שני בזהב. הייתה בתוכה תחושה מוזרה, מעין מועקה בתוך ליבה. תחושה מוזרה. אחיו הקטן של ג'קסון, דן הוציא מפיו מעין אנחה מוזרה מרוב שהשתעמם בנסיעה וקטע את מחשבותיה של בל. "מתי נגיע כבר אני רעב." דן אמר בייאוש. דן העלה חיוך על פניה של בל. היא נכנסה לזרועו ושמה את ראשה על כתפו ודן הניח את ראשו על שלה. "היי, מה אני לא נראה לך נוח מספיק?" ג'קסון שאל. בל צחקה וצבטה את הלחי של ג'קסון כמו סבתא זקנה כהרגלה. "אתה יותר מידי רך." היא אמרה. "דן בדיוק לטעמי." היא הוסיפה. "אנחנו נגיע עוד רבע שעה בערך, תתאפק." אמר אבא של דן. המשפחה עברה לאיי איגלסיאס עקב עבודתו של מר בלום, הוא הפך להיות שותף בחברה ליצור ומכירת יכטות פרטיות עם האיגלסיאסים. "שלחתי את מרלה מקודם אל תדאג, היא הכינה את האוכל שאתה אוהב בכמויות וסידרה את כל הבית." מר בלום הוסיף.

משפחת בלום הגיעה לביתם הישן שעוצב מחדש. עברו שנים מאז שבאו לפה. מאז שעזבו הם לא חזרו שוב כמשפחה. לעתים נדירות מר בלום היה בא לעסקים אך לא היה נשאר בבית אפילו, במקום זה הוא היה נשאר במלונות איגלסיאס. הם נכנסו לבית, הבית היה מרווח וגדול. גינה מדהימה. סלון גדול ומרווח עם קיר שלם שרק עשוי מזכוכית שמביט לגינה גדולה יחסית. הבית היה ממש ליד הים. היה נוף מרהיב לים בצבעים של כחול בהירים, מים כל כך נקיים ויפים. חדריהם של ג'קסון ודן היו למעלה. בל עלתה איתם למעלה ובעוד שכל אחד נכנס לחדר הישן שלו וראה את עיצובו החדש בל נשארה במסדרון מתלבטת אם לשאול או לא. לאחר שדן נשכב על מיטתו מר בלום סימן לבל ללכת אחריו. מר בלום הסתובב לכיוון המדרגות והתחיל לרדת, בל עקבה אחריו. מיד בכניסה לבית מצד שמאל אחרי המדרגות היה מעין מסדרון קצרצר ודלת לבנה עם ידית מזהב הופיעה. "חשבת ששכחתי אותך?" הוא אמר לה ופתח לה את הדלת. בל נכנסה לחדר ופיה נפער. החדר היה מעוצב בצבעים בהירים. קירות לבנים סדינים בגווני כחול, ריפוד לבן ורהיטים מעץ בנגיעות חמות, שולחן עבודה מול המיטה שלה וכמה מדפים מעליו. החדר היה מרווח ומלא באור, הייתה לה פינת ישיבה קטנה עם חלון שמסתכל לים ולגינה. הייתה לה אפילו דלת לגינה בחוץ עם עוד פינת ישיבה קטנה ואישית בשבילה. לחדר היה אווירה מרגיעה ואלגנטית. "כל זה שלי?" היא שאלה. "אהבת?" הוא ענה בשאלה. "מאוד." בל ענתה מהופנטת מהחדר. "הבאתי כמה דברים חדשים כמו השולחן אך לא ממש נגעתי בעיצוב. חשבתי שתאהבי איך שזה." הוא אמר. בל נעצרה לרגע ושקע בעולם המחשבות שלה לכמה שניות. "זה-?" היא התחילה להגיד ומר בלום הנהן לחיוב. "היא עיצבה את הכל, היא אהבה את החדר הזה מכל מקום אחר בבית ולהגיד את האמת היינו מעבירים את רוב הזמן בבית פה מאשר בכל מקום אחר. חשבתי שתאהבי כי את מזכירה לי אותה בטעם שלך ולפעמים התנהגויות שלך באופן מוזר." הוא אמר בעודו מדמיין את הזיכרונות הישנים שעבר בחדר הזה. הוא דיבר כאילו הוא חי את הרגע הזה באותו רגע. הוא הוריד את מבטו מהחדר לאחר כמה רגעים אחרי שעיניו פגשו את המיטה. "וזה גם המקום שבה העבירה את הימים האחרונים שלה." הוא הוסיף. בל הניחה את ידה על כתפו לנחמה ואמפתיה. מר בלום שם את ידו על ידה כאות תודה. "אני בטוח שתהיי שמחה פה, אל תדאגי ואם את צריכה משהו את יודעת שאני תמיד פה."
בל הנהנה לחיוב ומר בלום יצא מחדרה. היא סגרה את הדלת מאחוריו והיא הביטה שוב בחדר במבט יותר מלא, היא הרגישה את החום והאהבה של החדר. היא הרגישה את כל הנגיעות והזיכרונות שאימו של ג'קסון ודן השאירה. הבגדים והחפצים שלה כבר סודרו במקומם. היא התיישבה ליד החלון שהביט אל הים והוציאה מתיקה את יומנה. היא הביטה במים הצלולים והיפים שהביא לה לתחושות מעורבלות אך יפות באותו זמן. היא לקחה את העט והתחיל לכתוב.
"…הוא הביא לי את החדר שלה, זה מוזר אבל אני באמת מרגישה אותה פה. כל פריט בחדר הזה נותן לי את התחושה שהיא פה למרות שלא הכרתי אותה ולא ראיתי אותה מימי חוץ מהתמונות אני מרגישה קרובה אליה. אף אחד מהם לא מרבה לדבר עלייה אני רק זוכרת ששאלתי עליה כשהייתי קטנה אחרי שראיתי את התמונה שלה ואף אחד לא ענה לי כששאלתי עלייה חוץ ממרלה שאחרי זה סיפרה לי שהיא אימא של ג\'קסון ומדן שמתה ממחלה בבית הישן שהם גרו. היא סיפרה לי שהיא הייתה אישה מדהימה, מלאת חיים שאפילו המחלה לא הורידה ממנה את קרן האור של אושר שהיא הקרינה תמיד. הערצתי אותה מרחוק ופה ושם מרלה הייתה מספרת לי עלייה סיפורים. אף פעם לא העזתי לשאול את ג'קסון, דן או את מר בלום כי אני יודעת שלמרות אחרי כל השנים האלה הנושא עדיין רגיש.
אני וג'קסון אמורים להתחיל את הלימודים מחרתיים באוניבסיטת איגלסיאס וממה שקראתי ממש אהבתי את התוכנית לימוד שלהם. אתה יכול לבחור כל קורס שאתה רוצה מכל מקצוע שעולה לך לראש ואתה ממשיך לאן שאתה רוצה לפי מה שאתה אוהב ולפי הקורסים שאתה עובר. טכנית אני מתחילה, ג'קסון התחיל לפני שנתיים הרי אבל לפחות אני יודעת שהוא יהיה איתי לפחות. היה לי מוזר וגם מובן באותו זמן שג'קסון חי פה אך לא גר בבית הזה אלא גר בדירה משותפת עם חבר טוב שלו."
בל סגרה את יומנה וחיפשה איפה יהיה כדאי לשים לה אותה. היא בסוף שמה את היומן באחד בתוך קלסר ושמה אותו על אחד מהמדפים. היא יצאה החדר והסתכלה בסלון ולא ראתה אף אחד. היא שמעה רעש שמגיע מהמטבח, היא נכנסה לשם וראתה את מרלה עם העוזרת החדשה. "שלום" בל אמרה בחינניות. "אוי בלוצ'קה." אמרה מרלה שהייתה שקועה בלסדר את המטבח. "איפה כולם?" בל שאלה. "מר בלום יצא לפגישה והבנים עלו לחדרם אחרי שאכלו, שניהם היו עייפים נראה לי נרדמו כבר. את רעבה חמודה?" היא השיבה. "לא, תודה." בל ענתה בחיוך. "אז אני אצא להליכה לראות את הסביבה קצת." בל אמרה. "אם את רוצה קטרינה יכולה לבוא איתך היא בדיוק סיימה את המשמרת, היא מפה. שלא תילכי לאיבוד." מרלה הציעה. "כן, אני מילא אלך לבת דודה שלי למשתלה, בדרך אעשה לך סיבוב קצר. רק תני לקחת את התיק שלי." קטרינה העוזרת של מרלה אמרה. היא נראית צעירה, היה לש שיער חלק שחור כפחם, שיערה היה אסוף, עורה היה שזוף ועינייה חומות.
אחרי סיבוב של רבע שעה הליכה הן הגיעו למשתלה. רוב ההליכה עבר בכך שקטרינה הראיתה לה את האיזור וסיפרה לה על כמה מקומות שכדאי ללכת ואיך להגיע אליהם. הן נכנסו למשתה והיא הייתה מעוצבת שהחמיאה לעין. הייתה בפינה פינת ישיבה קטנה ונחמדה. כשהבנות נכנסו מהשער נשמעה צלצול של פעמונים עדין. מהחנות יצאה בחורה בלונדינית עם עיניים ירוקות-דבש עם שמלה קיצית ירוקה עם נקודות לבנות. "קטרינה!" היא אמרה וחיבקה אותה, "לונה!" אמרה קטרינה וחיבקה אותה בחזרה. קטרינה הציגה את בל ולונה הציעה להן לשבת לכוס קפה אם הן מעוניינות. בל התיישבה בפינה הישיבה הקטנה והחמודה בעוד שלונה נכנסה בפנים למטבחון להכין את הקפה וקטרינה גם נכנסה לעזור.

ג'קסון התעורר משינתו והתעורר עם אנרגיות הוא החליט ללבוש את בגדי הריצה שלו וירד למטה. הוא נכנס למטבח בחיפוש אחרי מרלה. ועוד לפני שהוא שאל איפה כולם מרלה ענתה לו "אביך בפגישה, דן בפלייסטיישין שלו בחדר, בל יצאה להליכה."
"לבד?"
"לא יחד עם העוזרת שלי, קטרינה. היא מפה אז אמרתי לה להראות לה את הסביבה. לא עבר הרבה זמן מאז שיצאו אולי עשרים דקות."
"אז בסדר. טוב, אם מישהו שואל אני יוצא לריצה מרלושקה." הוא אמר ונישק את מצחה.
הוא שם את האוזניות והתחיל לרוץ העודו שואף את האוויר הצח של הים ונהנה מהנוף. אחרי ריצה של כחמש דקות, ג'קסון הגיע לכיוון של השתלה, הוא הביט לכיוון של המשתלה וראה בחורה בלונדינית, עיניים ירוקות-דבש ושמלה קיצית מחמיאה לה מאוד עם מגש בידה בין הפרחים. ג'קסון לא הצליח להוריד את עיניו ממנה, הוא הופנט ממנה כמובן המילה. לאחר רגע נשמע קול חזק של חריקה. מכונית שחורה פגעה בג'קסון. לונה ראתה את התרחש ומרוב הפחד והלחץ הפילה את מגש. קטרינה ובל קמו ישר וניסו לראות מה קרה. לונה רצה לשעה והבנות מאחוריה.
מהמכונית יצא בחור גבוה, שזוף, מחוטב, עיניים בצבע דבש, שיער שטני וזיפים. הוא הלך לעבר ג'קסון "אתה בסדר? צצת לי משום מקום. מזל שנהגתי באיטיות." הוא אמר וכרע ברך ליד ג'קסון. ג'קסון הביט מבולבל לרגע. "ג'קסון!" צעקה בל כשראתה אותו וישר רצה לעברו. היא התיישבה בעוד גבה מופנה לבחור שנהג במכונית. "אני בסדר, בסדר." הוא אמר והוריד את ידיה של בל מעליו וקם מעצמו. "אתה בטוח?" היא שאלה. "כן, כן, אני חי." הוא אמר. הוא שקע בעינייה של לונה כשעניהם נפגשו. "ואוו" הוא פלט מפיו. לונה התקרבה קצת. "אתה בסדר? רוצה לשבת אצלי בגינה לנוח?" היא אמרה. "כן, כן, רעיון טוב. בוא." בל אמרה ונכנסה לזרועו. ג'קסון חייך חיוך קטן ומוזר בעודו ממשיך להביט בלונה. "בטוח שהכל בסדר?" הבחור שפגע בג'קסון שאל. "כן, כן, אחי הכל טוב. פשוט לרגע שקעתי במשהו. " ג'קסון אמר בעודו לא מצליח להוריד את עיניו מלונה. "רואים." הוא אמר. "מה קרה בדיוק?" בל אמרה והסתובבה לכיוון של הבחור. עיניו יצאו מחוריהן, הוא לא האמין לעיניו כשראה את פניה. "ואוו." הוא אמר, פיו נפער. ג'קסון יצא מההיפנוזה על לונה וחזר ליקום. הוא נעמד בינו לבין בל והביט בבחור במבט מאיים. הוא שם את זרועו על בל ונישק את מצחה. "כלום הכל בסדר, בואי." הוא אמר וסובב אותה. הם נכנסו למשתלה בעוד שהבחור נשאר בהלם לכמה רגעים ואז נכנס למכוניתו ושקע שמה שוב בכמה רגעים ולבסוף הפעיל אותה והמשיך לנסוע אך לפני זה הוא הביט בבל שוב כאילו הוא ניסה לודא משהו.
ג'קסון התיישב ולידו בל. "אתה בטוח שהכל בסדר?"
"בפעם המיליון הכל בסדר." ג'קסון אמר. "ואיפה אני אם מותר לדעת?"
"במשתלה." לונה ענתה עם חיוך מנחם.
"אני רואה." הוא אמר.
"במשתלה שלי" לונה אמרה וציחקקה. "אני לונה." היא הציגה את עצמה.
"הירח שלי(לונה שלי)." ג'קסון אמר ברוסית. בל הסתכלה קצת בהלם ולונה הסמיקה. "אהה..ג'קסון. ג'קסון זה אני." הוא אמר. "את יכולה להביא לנו מים?" בל אמרה בחיוך. לונה הינהנה ונכנסה למטבחון. "אני אנקה את הכוסות שנשברו." קטרינה אמרה לגבי הכוסות שלונה הפילה. בל נתנה מכה קטנה לג'קסון בכתף. "אוו" הוא אמר. "ירח שלי." היא אמרה ברוסית בעוד ששינתה את הקול שלה לקול גברי וניסתה לחקות את ג'קסון. "היא רוסייה יא מטומטם." היא הוסיפה וחזרה לקול הנורמלי שלה. "מה?" ג'קסון הסמיק קצת. "אימא ספרדייה אבא רוסי והיא בת דודה של קטרינה העוזרת של מרלושקה שלך אז כדאי לך להיזהר." בל הוסיפה. "מה? וואלה. ספרדייה-רוסייה. רואים שהיא משהוא מיוחד." הוא אמר בקול מהופנט בעודו הוא מסתכל על לונה שבא לכיוונם. בל הביטה בו במבט מוזר, היא לא ראתה את ג'קסון מתנהג כך לפני זה.