השנה, הכל השתנה-פרק 7

וואו. פשוט ברור שדווקא עמית בא עם עופרי.
הסתכלתי עליו בפרצוף מבויש והוא הסמיק. התקרית של הצהריים עדיין הייתה טרייה במוח שלי והייתי מובכת.
"הכל טוב?" סער שאל אותי.
"כן.. בוא נלך לרקוד" אמרתי ומשכתי אותו לרחבת הריקודים. בדיוק עכשיו נפסקה המוזיקה הרועשת, ושיר סלואו התנגן ברקע. נהדר.
חיבקתי את סער והצמדתי אותו אליי. ראיתי את עופרי גם היא מושכת את עמית לרחבת הריקודים, אבל הוא מתנגד ונשאר לשבת על הספה. הוא הביט בי. התקרבתי לסער והנחתי את הראש שלי על הכתף שלו. הוא חייך וחיבק אותי. השיר נגמר. התיישבתנו חזרה על הספה, וסער הלך להביא לי משהו לשתות.
"את כועסת עליי?" שאל עמית והתקרב אליי.
"למה שאני אכעס?" עניתי ביובש. לא הצצת לי למקלחת או משהו כזה..
"סתם.." הוא אמר בשקט והשפיל את מבטו.
"רק שתדעי שאני מצטער… ובאמת לא התכוונתי לראות אותך ב.. כאילו.. אמ.." הוא הסתבך. "במצב הזה.." הוא אמר לבסוף. סער הגיע והביא לי משקה ורוד כזה בטעם תות עם גזים, ואז התיישב לידי. עמית קם והלך לבר המשקאות.
"אז תגידי.. אנחנו עדיין סתם ידידים?" סער שאל.
"לא יודעת.." אמרתי והנחתי את ראשי על כתפו.
"נוו, אז תדעי" הוא אמר וגרם לי לצחוק.
"סערר" אמרתי בחיוך ונתתי לו מכה קטנה על היד.
"מהה" הוא אמר וחייך. "אני יכול לנשק אותך?" הוא הוסיף והסתכל עליי.
"לא" אמרתי והזזתי את פני מכתפו. נישקתי אותו על הלחי.
"אני רוצה ללכת" אמרתי אחרי כמה שעות של ריקודים, שתיה, ישיבה על הספה ודיבורים.
"אוקיי, בואי" אמר סער. לקחנו את הדברים שלנו ונכנסנו לאוטו. הוא הסיע אותי לבית שלי ויצא יחד איתי. ליד הדלת הוא נישק אותי על הלחי ולחש לי "פעם הבאה, אני רוצה את הדבר האמיתי" והעביר אצבע על השפתיים שלי. ציחקקתי, והוא חייך ואמר לי ביי. נכנסתי לבית, שהיה חשוך. משום מה אבא ואמא לא רבו כבר בערך מאתמול, וזה ממש טוב. עליתי לחדר שלי וכתבתי פתק ליובל. כתבתי שאני מצטערת על מה שאמרתי, ושלא באמת התכוונתי לזה. וגם שנמאס לי שאנחנו בריב ושהוא לא מדבר איתי. שמתי את הפתק ליד המיטה שלו, ונכנסתי לישון.
קמתי בבוקר לשקט מושלם. כבר היום השלישי שאין צעקות על הבוקר. וואו אני באמת יכולה להתרגל לזה. אבל בעצם, איך זה שאין צעקות? וכשחושבים על זה, איפה אבא בכלל? אולי הוא שוב עזב אותנו לכמה ימים? כמו שהוא היה עושה כשהייתי בת 12.
לבשתי חולצה ארוכה בצבע תכלת עם סוויטשרט של אדידס בצבע אדום, טייטס אפור, ואולסטאר אדומות. השארתי את השיער פזור וסירקתי אותו. ירדתי למטה ואמא הייתה למטה. היא ישבה על הספה ונראתה דיי מבואסת. לא העזתי לשאול אותה מה קרה. בפעם האחרונה שעשיתי את זה, כלומר מתי שאבא עזב אותה בפעם הראשונה (בימים שהוא היה עוזב ליומיים, שלושה) שאלתי אותה, ואז במקום להוציא את העצבים על אבא, כמו שהיא רגילה, היא הוציאה את זה עליי. היא צעקה עליי ובכתה תוך כדי, ואז לסיום הגדול, היא לקחה כד פרחים וזרקה אותו על הרצפה. בתור ילדה בת 12 זה דיי צלקת לכל החיים כשאמא שלך צועקת עלייך ככה ואז שוברת כד על הרגליים שלך. הייתי בבית החולים במשך ארבעה ימים כדי שיוציאו את השברים מכפות הרגליים שלי.
הפעם פשוט לקחתי את התיק שלי ויצאתי החוצה במהירות.
עבר חופש חנוכה. הוא נגמר מהר מדי.
עופרי חיכתה לי בחוץ.
"אבא שלי שוב עזב.. אמא שלי מפורקת" אמרתי לה והתחלנו ללכת.
"אוי.." אמרה עופרי בהשתתפות. היא הייתה הילדה היחידה שחלקה איתי את הסיפורים האלו מהבית שלי מגיל 12.
"אז, מה איתך ועם עמית?" ניסיתי להעביר נושא.
"וואי מדהים! אתמול אחרי המסיבה התמזמנו שעות במכונית שלו ואז הוא הסיע אותי הביתה, וליווה אותי עד לדלת. הוא כזה חמוד!!" אמרה עופרי בהתרגשות.
"אהה.." אמרתי. חשבתי עליי ועל סער.
"מה איתכם?? הוא נישק אותך כבר???" שאלה עופרי בהתלהבות.
"יותר הוא ניסה לנשק אותי, ואני לא הסכמתי" אמרתי ועופרי קיווצה את עיניה, שאני יבין שהיא כועסת.
"אוף את כזאת חנונית." נאנחה עופרי "לא להסכים להתנשק עם חבר שלך זה כזה כיתה ח'.."
"אז אני תקועה בכיתה ח' בסדר?" אמרתי ותקעתי בה מבט מעוצבן.
"טוב סליחה זה היה דיי מגעיל.. את מתאימה לכיתה י' מאוד, פשוט תנסי לזרום קצת עם אנשים לפעמים. זה טוב" אמרה עופרי וגרמה לי להכות אותה חלושות ביד. נכנסנו לכתה והתיישבנו במקומות שלנו.
"אז שמעתי שאת ועמית ביחד" אמרה אבישג ונעמדה מול עופרי עם ידיים על מותניה.
"שמעת נכון" אמרה עופרי והרימה את מבטה אל עופרי.
אבישג צחקה בזדוניות "לא לעוד הרבה זמן"
"מי אמר" אמרה עופרי וקמה מהמושב.
"גברת כרמיאל, גברת להב, שבו במקומות שלכן עכשיו!" קראה מיקה שנכנסה לכיתה. אבישג חייכ החיוך צבוע, ועופרי החזירה לה.
בהפסקה עומר ניגש לעופרי. -עומר הוא הילד הכי חתיך בשכבה שלי, הכי פופולארי, הכי ספורטיבי ובקיצור החתיך של השכבה. הוא ואבישג חברים מאז אמצע שנה שעברה. למרות שעופרי נחשבת מקובלת ביותר, עומר בחיים לא החליף איתה מילה. הוא עבר איתנו מהחטיבה, ועופרי הייתה מאוהבת בו בטירוף בכתה ו' ובז'. יש לו שיער בלונדיני קצר, ועיניים חומות גדולות. יש לו גומה, ונקודת חן יפה ליד הלחי-
"כן?" היא נעמדה, אוספת את הספרים שלה מהשולחן.
"תגידי, בא לך אולי לבוא איתי לסרט מחר?" שאל עומר והעביר יד בשיערו.
"יש לי חבר." היא אמרה בחדות.
"כן אני יודע אבל.." הוא הסמיק. "טוב לא משנה.. תשכחי שביקשתי.." הוא אמר והלך.
"זה היה מוזר" אמרה עופרי כשהלכנו לאכול צהריים.
"מה מוזר? הוא דלוק עלייך לגמרי!" אמרתי.
"אין מצב. אני איתו מכיתה ו', איך זה שהוא אף פעם לא התחיל איתי? ובכלל אני עברתי הלאה. זמנו עבר." היא אמרה. בדיוק עמית עבר, שיערו רטוב, כנראה הוא אחרי שיעור ספורט (הם מתקלחים אחרי שיעור ספורט) ועופרי בהתה בו עובר.
"אולי פשוט לא היה לו אומץ?" אני מנסה. עופרי נוחרת.
"עומר הוא הבן אדם עם הכי הרבה ביטחון שפגשתי בחיים. וגם עם הוא היה מציע לי לפני שפגשתי את עמית, למה שאני יגיד לא?" היא אמרה והתיישבה במקום שלנו. היא הוציאה כריך עם גבינה ועגבניה, והוציאה את הגבינה והעגבניה מהלחמניה.
"עובדה שעכשיו אמרת לא" אמרתי והוצאתי כסף, לקנות לי אוכל. בבוקר הייתי לחוצה מדי בגלל אמא, ותמיד יש לי כף למצבי חירום.
"כי עכשיו עמית פה" אמרה ונתנה לי את הלחמניה שלה "תהיי מותק ותזרקי את זה בדרך" היא אמרה ואני גילגלתי עיניים "אהה ובאלך לקנות לי שוקו?? סול!" היא קראה והתעלמתי ממנה. קניתי לי פשטידה, עוגת גבינה ומיץ תפוזים.
פתאום הטלפון שלי צילצל מתוך הכיס. בבית הספר אין לנו הגבלה לטלפונים. הוצאתי אותו ועניתי. זאת הייתה תמר.
"סול בואי הביתה עכשיו. מישהו עשה משהו לבית, ואני לבד ואני מפחדת!" היא אמרה בלחץ.
"מה???" קראתי.
"אני לא יודעת מה קרה, אבל הכל הפוך ומבולגן. אני חושבת שמישהו פרץ לפה!! יובל לא עונה לי, ואני מפחדת להתקשר לאמא. בואי בבקשה!!" היא אמרה ושמעתי אותה מתאפקת לא לבכות.