השנה, הכל השתנה- פרק 2

"הוצאת את הכל?" שאלה עופרי בשירותים. ליד הכיור היו מונחות פיסות של ירקות וגבינה.
"אני חושבת" עניתי וניסיתי לדוג עוד חתיכת מלפפון שהייתה לה בשיער.
"אני פשוט שונאת שמינסטיות!" אמרה עופרי בכעס. "איזה זכות יש להן להתנהג אלינו ככה?! החמישסטים הם אלו שצריך להתאכזר אליהם! לא שישיסטים!" הוסיפה.
"אני חושבת שזהו" אמרתי לה, ושטפתי את ידי.
"אוקיי. תודה" אמרה עופרי וחייכה. "אני הולכת להוציא ספר היסטוריה מהלוקר שלי, את באה?" שאלה.
"לא.. גם אני צריכה להוציא משהו" אמרתי.
"טוב אז נפגש תכף" אמרה עופרי וחייכה. היא שלחה לי נשיקה באוויר, ורצה ללוקר שלה.
יצאתי החוצה מהשירותים והוצאתי את מחברת הציורים שלי מהתיק. יש לי מחברת מלאה בציורים, מאז שאני בת 10. כל אירוע שקרה לי אי פעם, מתועד בה. וכל פעם שהיא נגמרת אני מוציאה את הדף האחרון, ומחברת מחברת חדשה.
הוצאתי עיפרון והתחלתי לשרבט את המקרה עם השמינסטית. לפתע התנגשתי במישהו ועפתי אחורה, וכל הציורים שלי התפזרו על הריצפה. הרמתי את ראשי, וראיתי מעליי את עמית מיימון. כמובן.
"מצטער" מלמל ועקף אותי במהירות. בלי לעזור לי לקום, בלי להרים את הציורים שלי. סתם עקף אותי והלך. הרמתי את הציורים וקיללתי אותו בשקט. נכנסתי לכתה והתיישבתי במקום שלי. חוץ ממני, בכתה היו אבישג להב והחבורה שלה, בר, אסתי, מורן ונטלי. אבישג היא הילדה הכי יפה, והכי מקובלת בשכבה. יש לה שיער שטני חלק וארוך עם פוני על הצד, עיניים ירוקות ויפות, שפתיים יפות, רזה, אתלטית, מעודדת, ופופולארית. רוב הבנים בשכבה דלוקים עליה. אבישג היא גם אחותו הקטנה של השמיניסט הכי חתיך בבית ספר, ניב. פעם עופרי הייתה דלוקה עליו ממש.
"מה את מציירת, ריידר?" שאלה אבישג ברשעות. התעלמתי ממנה. אני דיי שונאת אותה. לא שהיא עשתה לי משהו פעם, זה פשוט שנאה ממבט ראשון, כמו שאומרים.
"למה את מתעלמת ממני? מה כבר שאלתי" אמרה בקול נעלב ומזויף.
"עזבי אותי להב" עניתי לה. היא הביטה בי בחיוך מתנשא. באותו הרגע עמית נכנס. כל תשומת הלב של אבישג עברה מידית אליו.
"היי עמית" אמרה בקול פלרטטני. עמית חייך אליה חיוך עלוב והלך למקום שלי. הרמתי את מבטי והסתכלתי אליו.
"מצטער על קודם.. אני יודע שהייתי קצת גס רוח.. אבל פשוט משהו עובר עליי…" אמר עמית וחייך חיוך קלוש.
"זה בסדר" אמרתי בקול חורק. לא שאכפת לי איך הוא מתנהג או מה עובר עליו.
הוא הינהן והתיישב במקום שלו. הוא הוציא ספר עב קרס, והחל לקרוא. התפלאתי קצת. בחור כזה הורס, יושב וקורא ספר? אחרי שהוא נפנף את אבישג ובא לדבר איתי?? באמת משהו עובר עליו..
"ראיתי נכון?? את דיברת עם החדש הרגע??" התלהבה עופרי, שהגיעה בינתיים לכתה.
"כן קצת.. לא משהו רציני" ביטלתי את דבריה.
עופרי התיישבה במקומה. היא לקחה את המחברת מהשולחן שלי לפני שהספקתי בכלל להתנגד, ופתחה אותה בעמוד האחרון.
עופרי פרצה בצחוק. בציור ראו את השמינסטית מסתכלת על החברות שלה, ואת שתי הבנות דוחפות את הראש של עופרי (שהיה רק כמה קווים בינתיים) לתוך קערת הסלט. עופרי ידועה בחוש ההומור המפותח שלה, שלמרות כמה שהתעצבנה קודם, היא יודעת לצחוק על זה.
"את ממש טובה את יודעת" אמרה עופרי, כמו על פעם שהיא רואה את הציורים שלי.
"כן אני יודעת. את אומרת לי את כל פעם" אמרתי בחיוך ולקחתי את המחברת ממנה. בינתיים שאר הכתה כבר הגיעה לכיתה, והמורה נכנסה.
"אני רוצה שנעשה משחק הכירות" אמרה מיקה והושיבה אותנו במעגל.
מיקה עשתה תנועה לא נכונה עם היד, והפילה את הכוס שלה על הריצפה. אבל שניה לפני שהכוס נגעה בריצפה, עמית זינק במהירות ותפס את הכוס. כל הכתה הביטו בו בתדהמה. הוא פאקינג תפס כוס ממרחק של חמישה מטרים, כשהיא הייתה מילימטר מהריצפה.
עמית הניח את הכוס על השולחן, ובלע רוק. הוא התיישב במקומו באיוטיות.
"אוקיי.." אמרה מיקה, מנסה להחזיר אותנו לשיעור ההיכרות.
"אני יתחיל, אני מיקה פלנדר ואני אוהבת חיות" אמרה מיקה.
"אני אבישג להב ואני אוהבת לעצב בגדים" אמרה אבישג בחיוך מתנשא.
"אני עופרי כרמיאל ואני אוהבת לעודד" אמרה עופרי.
"אני סול ריידר ואני אוהבת לצייר" אמרתי באדישות.
"אני עמית מיימון ואני אוהב לקרוא" אמר עמית וצחקוקים נשמעו מכיוון הבנים. נראה היה שהוא לא השתלב כלכך טוב בחברתם. כנראה שזה בגלל שתומר, החבר של אבישג, שם לב להתחנפויות שלה לעמית.
ככה זה נמשך שנגמרו התלמידים ואז שיחקנו משחק מפגר כזה של תחילת שנה.
סוף סוף היום הארוך הזה נגמר. נכנסתי הביתה, וכמובן שקט.
יובל בטח אצל עומר, ותמר כנראה למעלה.
"תמר!" קראתי אליה.
היא ירדה למטה. עיניה היו אדומות מבכי. ניגשתי אליה במהירות.
"מה קרה??" שאלתי וחיבקתי אותה.
"סול.. נמאס לי מהם.. אני לא רוצה להיות כאן יותר…" אמרה תמר תוך כדי יללות.
"דיי.. אל תדאגי.. בסוף הרי בטוח שזה ייגמר. זה בסדר" אמרתי וליטפתי אותה. לא ידעתי שהמצב הנפשי שלה עד כדי כך קשה. טוב היא סובלת אותם מאז שהיא בת שמונה.
"כן זה ייגמר בגירושים.. אני לא רוצה שזה יהיה ככה" אמרה ודמעות נוספות זלגו על לחייה. אולי אני יבקש מיובל שייקח אותה לפסיכולוג או משהו.
"זה יהיה יותר טוב ככה. תאמיני לי.. ככה הם לא יריבו יותר, ויותר לא יהיו צעקות בבית. זה יהיה הרבה יותר טוב" אמרתי, מלטפת את שיערה החום היפה.
היא הינהנה והתנתקה ממני. "אני הולכת לפלג. טוב?" שאלה. הינהנתי. שתלך כבר מהבית השקט והמעיק הזה.
נכנסתי למטבח והוצאתי פסטה מהמקרר. חיממתי אותה, ואכלתי בשקט. פיניתי את הצלחת והלכתי לחדר שלי ושל תמר. נכנסתי לפייסבוק. 'בקשת חברות אחת'. מאת 'amit maimon'. אישרתי. סגרתי את המחשב והתיישבתי על המיטה. התקשרתי לעופרי.
"רוצה לבוא אליי?" שאלתי.
"לא יכולה.. אני הולכת תכף למשחק הכדורסל. בואי גם!" אמרה עופרי בהתלהבות.
"לא, לא באלי.." עניתי. אני שונאת משחקים. אני תמיד מרגישה כזאת לא קשורה, כי עופרי עם המעודדות ואני לגמרי לבד.
"נו בבקשה! את לא באת אפילו פעם אחת למשחק! בבקשההה" התחננה עופרי.
"לא נו.." אמרתי. אין לי כוח אליה עכשיו.
"אל תהיי כזאת! נו פליזזז את תהני זה כיף שמה!" אמרה עופרי.
"לא עופרי" אמרתי בנוקשות. לא נמאס לה.
"אוף למה את כזאת. בואי לקצת, עם לא תהני, תחזרי. ובמילא מה תעשי בבית? את צריכה לצאת קצת סול" אמרה עופרי וניחשתי שהיא עומדת מול המראה, מודדת את בגדי המעודדת הסגולים שלה.
נאנחתי. היא צודקת. "טוב בסדר. אני באה. אבל רק לקצת ברור?" אמרתי.
"ישש! מלכה! ידעתי שאני ישכנע אותך! ווהו! טוב נתראה עוד חצי שעה! ביי מותק" אמרה עופרי בשמחה וניתקה.