בצד שלך

אני עומדת מחוץ לשער ושוקלת את הצעד הבא שלי, מתלבטת אם להיכנס או פשוט לפנות לאחור וללכת לשבת במקום רחוק מפה.מהמקום הזה שנקרא בית ספר. ממילא אף אחד לא מכיר אותך אני אומרת לעצמי שוב ושוב אבל עדיין משהו אומר לי שהשנה פשוט כדאי לי לוותר. כשקמתי היום בבוקר נשארתי אותה ליה של אתמול, מסתבר שבכל זאת המזל לא פועל לטובתי.
אם הייתם רואים אותי לא הייתם חושבים שאני יפה, או רצים לדעת עליי. יש לי שיער חום כהה וגלי , יחסית גבוה( לפחות על דבר אחד אני אודה לאבא) ולא כל כך רזה.העיניים שלי בצבע חום רגיל ומשעמם, אפשר להגיד עליי שאני נערה רגילה ולא יוצאת דופן. אף פעם לא הסתכלו עליי או חשבו עליי כעל נערה מושכת.אני רוצה לחיות במחשבה שהשנה החדשה בבית הספר שלי, השנה האחרונה, תהיה שונה, תשאיר בי חותם, תשנה משהו, תפיח אצלי חיים בשגרה המשעממת הזאת. אבל מה כבר יכול להשתנות… כמו שחשבתם אני חביבת המורים, תמיד מגיעה בזמן מגישה את העבודות ראשונה (אם לא לפני הזמן) ותורמת את חלקי הרב בשיעור.. אפשר להגיד שהחיים שלי הולכים לפי סדר שינה לימודים ואוכל.

בסוף החלטתי להיכנס. העיניים שלי מתרוצצות לכל עבר , מנסה להחליט איפה יש הכי פחות ילדים בשביל שאוכל להגיע לכיתה מבלי להיתקל באיש, זה נשמע קצת דרמטי אני יודעת , אבל אני פשוט לא רוצה לראות אף אחד. בחרתי בכניסה הימנית דרך המסדרון , אף אחד לא עובר שם כמעט. אני עולה במהירות במדרגות שתיים בכל פעם , מבלי לשים אני מועדת במדרגה האחרונה. כל כך התרכזתי בלברוח מאשר בלעלות כמו שצריך. אני נופלת בצורה מגושמת על הרצפה והספרים מתפזרים לכל עבר. אני ממהרת לאסוף אותם מבלי לעורר מהומה כשאני מרגישה צל מעליי. אני מרימה את העיניים ומקללת את עצמי על שעשיתי את זה.
בן.
בדיוק מה שהייתי צריכה ביום הראשון. הייתה לי הרגשה שהיום הזה לא יעבור כמו שרציתי.
בן מילר, הוא הילד שכל בת בשכבה חולמת עליו. הוא הילד הזה עם העיניים הירוקות ששובה בנות רק במבט, הוא גבוה ושרירי יחסית לילדים בני גילו, השיער שלו תמיד פרוע (בצורה טובה) כהה עם בהירות שקיבל מהשמש .אני מכריחה את עצמי להתעשת ולחזור למציאות בכדי לאסוף את הציוד שנפל. לשמע צחוק מתגלגל הפסקתי לרגע לאסוף את הספרים הרמתי את הראש וראיתי את בן עומד מעליי, מסתכל עליי ועל פניו מבט של סלידה "את לא יכולה להיות יותר מגושמת ומגוחכת? ווירדו !" ואז הוא ממשיך לדרכו. הענן שהייתי עליו התנפץ בשנייה, בדיוק כשהתחלתי להריץ תסריטים שוברי לבבות במוחי. לרגע חשבתי שזה יהיה מהסצנות האלה בסרטים שבהם המבטים שלנו נפגשים , הוא עוזר לי להרים את הספרים ואז נוצר סיפור אהבה.. "את כזאת תמימה" צועקת תת ההכרה שלי, אני חייבת להספיק לקרוא רומנים הם משפיעים על ההורמונים שלי יותר מדי.
אני מסיימת לאסוף את הספרים שנפלו וממהרת בדרכי לכיתה. אני בוחרת את המושב האחרון, בשולחן הכי נידח, דרמה אחת מספיקה לי להיום.
השעות עוברות, שיעור אחרי שיעור ואני מגיעה הביתה, אפשר להגיד ששרדתי בגבורה את היום הראשון. כמו תמיד ,למדתי והשתתפתי בשיעור ,במשך ההפסקות נשארתי בכיתה ובהיתי בקיר. בתקרה שלנו יש 95 אריחים לפי מה שספרתי… אפשר לחשוב שחשבתי שהשנה יהיה שונה . אני מסדרת את הדברים בחדר ומנקה קצת את הבית לפני שאימא מגיעה. אני יודעת שהיא עובדת שעות נוספות בגלל "המצב" שנקלענו אליו. אבא שלי החליט שהוא עוזב את הבית ויוצא למסע אחרי ריגושים משלו. כמו שהבנתם הוא כמובן השאיר אותנו ללא אמצעים רבים.. היה לי קשר טוב עם אבא שלי אבל תמיד ידעתי שאנחנו לא מספיקות לו, העברתי את הילדות שלי במחשבה מתי זה יכה בנו והוא יחליט לעזוב וכנראה שהגיע הרגע. יש פעמים שאני פשוט רוצה להתקשר ולצרוח עליו. למה? למה עשית לנו את זה אבל אני חושבת שפשוט אין לי אומץ. אני מפסיקה את המחשבות הקודרות האלה ומסיימת את המטלות , מכינה את ארוחת הצהריים שאני יודעת שאימא תהיה מותשת בכדי להכין, שמה את הצלחת במיקרוגל ונכנסת למיטה.