השכן ממול

צפיתי בה פוסעת ברחוב מולי ביתי כמעט כול יום, בדרכה לבית הספר, שיערה השחור הארוך פרוע על כתפיה, התיק על כתפיה ועורה החיוור כמעט נוצץ על פני אור השמש.
היו לה פנים מחייכות, עיניה היו צרות וכהות ופיה הקטן והאדום היה בצורת לב.
הייתי מוצא את עצמי בוחן אותה מבעד לחלון ביתי כשהיא היתה בבית ממול. לפעמים היא היתה יוצאת אל החצר האחורית כדי לשחק עם הכלב שלה; היא אהבה לשכב על הדשא המטופח ולהסתכל על השמיים, זה היה כאילו היא מתבוננת בדבר המעניין ביותר שראתה אי פעם. היא היתה נותנת לכלב להשתרע על גופה והיתה מלטפת אותו בשעה שהיא שכבה ובהתה מעליה.
לא היה לה קשר קרוב עם הוריה, היא היתה כמעט כמו אורחת בביתם למרות שהיתה בת יחידה. זה גרם לי לחשוב שאולי אם היא היתה מכירה אותי, היא היתה יכולה להתיידד איתי.
אני יכולתי להבין אותה כמו שאף אחד לא יכול.
אני לא יודע מה ריתק אותי בה; האם זה בגלל שהיא היתה רוקדת ברחבי הבית כשהוריה היו אינם? או האם זה בגלל העובדה שהיא היתה יושבת על הגג הקטן מחוץ לחלון חדרה כדי לקרוא בספר אקראי? אולי זה המבט שהיה לה כשהיא היתה בוחנת את השתקפותה במראה? או אולי זה העיניים?
כששכבתי במיטתי בלילות, פרצופה היה מתגבש במחשבותיי, גופה הרזה והנשי, שיערה הכהה והחלק. יכולתי כמעט להרגיש את עצמי נוגע בה.
במהלך השנים הללו ראיתי אותה מתבגרת ונהפכת לאישה; לפתע היא התחילה להתאפר ולסדר את שיערה, ובגדיה נהיו צמודים יותר והדגישו יותר את גזרתה הצרה והמקומרת.
רציתי לדבר איתה, ולהתוודות בפניה על האהבה שלי. רציתי שהיא תדע שאני אהבתי אותה הרבה לפני שכל הבחורים הללו התחילו להופיע ולחזר אחריה, רציתי שהיא תדע שאני מבין אותה ומכיר אותה יותר מכול בן אדם אחר בחייה, רציתי שהיא תדע שאני רוצה שהיא תהיה שלי.
אבל שמרתי את המרחק שלי. המשפטים היחידים שהחלפנו היו מילים מנומסות ושיחות חולין שטחיות.
ועכשיו היא עמדה לעזוב למכללה, לא עמדתי לראות אותה יותר, לא באופן יומיומי כמו עכשיו. המחשבה על כך גרמה לי לצער ויגון כמו שמעולם לא חשתי. לא יכולתי לסבול את העובדה שהיא לא תהיה פה יותר. הרגשתי חסר אונים.
הייתי חייב לעשות משהו.
רציתי רק לגעת בה, ולהרגיש אותה. רציתי לדעת איך זה לנשק אותה ואיך עור גופה מרגיש.
כול כך רציתי אותה.
מה אם לעולם לא אראה אותה יותר?
באחת הלילות שבהם לא יכולתי לישון מרוב מחשבות עליה, מצאתי את עצמי מטפס אל חלון חדרה.
ידעתי שהיא משאירה את החלון פתוח בלילות.
זה היה אחת לפנות בוקר; השמיים היו כהים וצלולים, הירח היה מלא וגבוה. לא היתה שום מכונית בשכונה. הדממה היתה עוטפת ומחבקת.
ואז ראיתי אותה, שוכבת במיטתה וישנה עמוק, היא החזיקה באחת הכריות בזרועותיה ושיערה השחור היו אסוף גבוה על קודקוד ראשה.
היא היתה כול כך יפה. יכולתי לשבת מחוץ לחלון ביתה ולהתבונן בה כול הלילה.
אבל זה היה קל מדי להחליק פנימה אל חדרה מבלי שהיא תרגיש, זה היה מפתה מדי; חדרה היה מקושט בפוסטרים ודברים נשיים, השידה הקטנה ליד מיטתה היה עמוס בשני ספרים, מנורה ופלאפון. התקרבתי למיטתה והרחתי את הריח המתוק של השמפו נודף משיערה.
התמוגגתי.
לפתע היא זעה וקפצתי צעד אחורה בבהלה. נשמע רעש חזק של בושם נשבר לרסיסים.
היא פקחה את עיניה והזדקפה מעט; עיניה היו מצועפות ומבולבלות.
"מר רוברטס?" היא מלמלה, אולי חשבה שהיא חולמת.
ניגשתי אליה בתנועה חדה ועטפתי את פיה בכף ידי שלא תצעק. ראיתי את עיניה נפערות לרווחה באימה והיא מיד ניסתה להדוף אותי. ריתקתי אותה למיטה בגופי וביד השנייה תפסתי את שתי ידיה שניסו להילחם בי והצמדתי אותן למיטה מעל ראשה.
"בבקשה אל תילחמי בי."
היא ניסתה לזעוק מבעד לכף ידי שעמעם כול קול שניסתה להגות.
גופה הקטן היה מרותק מתחת לגופי ויכולתי להרגיש את עצמי מגיב אליה. היא היתה כול כך קרובה לפתע; זאת היתה הפעם הראשונה שהרגשתי אותה, שנגעתי בה.
פניה החיוורות והלבנות היו רכות וחלקות וראיתי שהיא לא לובשת חזייה מתחת לחולצה הלבנה שלבשה.
"את לא יודעת כמה זמן אני חולם עלייך," לחשתי לה, בוחן אותה, מלטף אותה. "את כול כך יפה…"
היא ניסתה לזעוק באימה, ראיתי דמעות זולגות על לחיה הרכות, אבל זה לא הפריע לי.
שחררתי את ידיה וקרעתי בתנועה אחת את מכנסי הבד הקצרים שלבשה.
היא ניסתה להיאבק בי ללא הצלחה. היא היתה קטנה מדי.
שחררתי את מכנסיי והצמדתי את פי אל צווארה; מצצתי את עורה הרך. היא היתה כול כך מתוקה.
שמעתי אותה נאנקת ומתייפחת בשעה שחדרתי אליה; היא היתה צרה וקטנה גם שם. ידעתי שהיא בתולה באותו רגע. הרגשתי סוג של ניצחון וגאווה לעצם המחשבה שאני הראשון.
ירכיה שניסו להיאבק בי עד אז לפתע נרפו ונהיו דרוכים בשעה שהמשכתי לדחוף את עצמי אל תוכה.
"אני אוהב אותך…" לחשתי אליה בשעה שעיניה היו עצומות והיא התייפחה בקול אילם כשאני עדיין מכסה את פיה בכף ידי.
גמרתי בתוכה בכוונה. רציתי להשאיר את החותם שלי בה.
נשארתי לשכב עליה כשאני עדיין בתוכה לכמה דקות ארוכות. אהבתי את ההרגשה של גופי עליה.
היא הפסיקה לבכות ולהיאבק בשלב מסוים.
לאחר זמן מה, קמתי. היא נשארה לשכב בזרועות מקופלות ורגליים עירומות, מקופלות ודרוכות. היא לא אמרה דבר, עיניה עדיין היו עצומות בחוזקה. זה היה כאילו היא מתעלמת ממה שקורה.
רכנתי לעברה ונשקתי לה ברכות על לחיה. היא נרתעה והסיטה את פניה הצידה אך לא פקחה את עיניה.
רכסתי את מכנסיי ויצאתי חזרה דרך החלון הפתוח.
עכשיו היא היתה שלי באמת.