השכונה הנטושה

אני פוסעת אט אט בשביל הארוך המוביל אל הבית האפור שבשכונה הנטושה, אתה זוכר שפעם באנו לכאן בחופשת הקיץ של הצבא? היה לי ממש כיף אז.
שפכת עליי מהמים שלך וצחקת, אחר כך כעסתי עליך ודחפת אותי. שנינו התגלגלנו על הדשא הלח שליכלך לנו את הבגדים אבל החיוך שלנו היה רחב. העיניים הגדולות שלך נפערו בתדהמה כשאחרי זה נישקתי אותך, אבל ברחת כשאתה מהמהם כמה מילים לא ברורות. מילה אחת שמעתי בברור, אתה אמרת אנה. את זה אני זכרת טוב מאוד. אתה שכחת אותי כנראה וחזרת אליה. אבל עשיתי כאילו שלא אכפת לי.
תגיד, היית כזה עיוור? כי בכל פעם שראיתי אותך, החלפנו מבטים או דיברנו, הלחיים שלי נעשו אדומות והסמקתי. אהבתי אותך וקיוויתי שאנה לא מעניינת אותך. כן, היא הייתה בלונדינית וזה מה שמצאת בה? היופי שלה היה פרט שולי. היא גם הייתה חמודה כל כך שכל אחד היה רודף אחרייה, והפעם זה היית אתה.
שמת לב איך פגעת בי כשהפכנו להיות הידידים הכי טובים, ושום דבר אחר מעבר? כשרצית להציע לאנה נישואים כמה שנים אחרי שכבר הצלחת להשיג אותה? אבל אז היא נדרסה. האמת, לא נעים לי להתוודות. אני אצא רעה מכל הסיפור. אבל כששמעתי שהיא לא בחיים לא הייתי מאושרת. אבל לעולם לא הזלתי עליה דמעה אחת מאז המוות. תמיד קינאתי בה, בגלל שהיא השיגה אותך ולא נתנה לי את האפשרות למצמץ לעברך בלי שהיא משגיחה ובוחנת את התנועות שלי ואז מספרת לך על הכל.
אז אהבתי אותך וכשהעזתי לספר לך אז התרחקת ממני. אמרת לי לומר לך הכל אבל הסתתרתי ממני כשבאמת גיליתי לך משהו אמיתי. אז למה היית חייב ללכת אליה? למה היית חייב לעשות לי רע? אני חושבת שאני יודעת למה. אני כמעט בטוחה… אבל אני לא באמת מצפה לנחש ולקלוע בדיוק למה שרצית. אני לעולם לא אחשוב על מה שרצית.
אני אשאל אותך אם ידעת, שהידידים הכי טובים לא שמים לב שהם הכי מתאימים?