השטח הירוק- החיים שמעבר (פרק 1)

הלילה שבו אנה מתה,
היה לילה רגיל.
היא ישבה על הספסל ואהבה את התחושה כשהקור נדבק לה לרגליים ולא הצליחה להשתחרר ממנו.
השלג צנח ברוגע מחריד על הכתפיים שלה ונפל בחתיכות קטנות על הרצפה.
אנה לפעמים התפללה שהשלג יערם על הכתפיים שלה, יהפוך לכנפיים ויעזור לה לעוף מכאן.
הלילה הזה, היא הצליחה לעוף.
אולי לא בדרך שהיא רצתה, אולי לא בדרך שהתפללה בשבילה, אולי לא בדרך הפיירית בעיקר. אולי אפילו
לא לעוף למקום שרצתה להיות בו.
אבל עדיין אנה מתה,
וכלום לא יעזור.
– – –
אי פעם חשבתם מה קורה לאנשים שמתו?
זאת אומרת, לאן הם מגיעים?
אולי הם פשוט מתעוררים איפשהו, במקום כזה או אחר. במקום שקשור למציאות שממנה נפרדו או לא.
זה כמו להגיע לארץ חדשה.
אתה עומד בדוכן של המודיעין ואין לך מושג מה לעשות.
הפקידה שעומדת מאחורי החלון מנסה להסביר לך איפה המלון, איפה אתה אמור להיות עכשיו, אבל אתה לא מבין אותה.
היא מדברת את שפת המוות.
אתה עדיין תקוע בשפת החיים.
התאוריה של אנה כמעט ונכונה. או שלא, תלוי איך את מסתכל על זה. חי או מת.
העיניים שלה נפקחות בכזאת מהירות שרק אחרי 5.23 שניות היא שואלת את עצמה איפה היא.
היא עומדת מול אישה עם עיניים כחולות ושיער בצבע חום בהיר.
"בוקר טוב אנה." היא אומרת בחיוך ומושיטה את היד לקראתה.
אנה מסתכלת על השמיים שכחולים בצבע כחול בהיר מושלם, בלי עננים וכמעט מאבדת את עצמה למרות שכבר עשתה זאת.
"ברוך הבא לשטח הירוק חמודה." היא אומרת.
אנה מתלבלת לרגע, היא אף פעם לא שמעה על שטח ירוק כולשהו. היא מנסה להבין את הכול בבת אחת ולהתרכז בכול מה שהיא רואה.
אבל היא לא מבינה כלום.
היא רואה רק מקום מושלם מדיי. שזה לא העולם, זה הדבר היחיד שהיא יודעת.
לפתע, משום מקום, תוקפים אותה געגועים לקור המקפיא שהיה נדבק לה לרגליים ולשלג, ולאמא שלה.
ולכול דבר שאתמול היה לה ביד ונראה כול כך ברור מאליו שיהיה שם.
אנה חושבת פתאום כמה זה הגיוני שהכול חלום והיא מנסה לצבוט את עצמה.
"תתעוררי, תתעוררי, תתעוררי." היא ממלמלת לעצמה בכול פעם שהיא מגלה שהיא עדיין נמצאת שם.
אבל אנה, למרות מאמצים חסרי תקדים, נשארת באותו המקום שבו איבדה את עצמה בפעם השנייה.
במהירות, היא מתיישבת על הדשא שעליו עמדה ומתפללת.
"אנה, קומי." האישה מבקשת ממנה.
היא דווקא, ממשיכה להתפלל. הבעיה היא שאנה לא מבינה ששום דבר כבר לא יציל אותה. אפילו לא אלוהים.
פתאום, אנה מעיזה לפקוח את עינייה, להתבונן כלפיי מעלה, אל האישה ולשאול את השאלה הכי מתוקה ומרירה ומסובכת ופשוטה ובסך הכול שאין לה תשובה אחת.
"אני מתה?"
"תלוי איך מסתכלים על זה חמודה."
"איך אני אמורה להסתכל על זה?" אנה שואלת בבלבול.
"איך שאת רוצה. ברוכה הבאה לשטח הירוק אנה." האישה חוזרת שוב, מושכת את אנה לחיבוק והולכת משם, משאירה אותה לבדה.
אנה עדיין לא מבינה שהיא בשטח הירוק, באמצע. אבל מה שבטוח אנה מייחלת בכול ליבה שהיא חיה.
ובאמת תלוי איך מסתכלים על זה בכלל. מוות הוא כלום. מה עם החיים שמעבר?