השועל והנסיכה. פרק שישי.

זה היה עוד בוקר רגיל. עבר כבר שבוע וכמה ימים מאז שהכרתי את אקירה. אבל ככל שהייתי איתו ככל שהייתי מבולבלת. הגענו אל שער בית הספר. "טוב אני צריך ללכת לסדר משהו. נתראה בכיתה. נסיכה" הוא חייך אליי והלך לבניין של אולם הספורט. "אז הוא נטש אותך" שמעתי קול מאחוריי. זה היה הירוקי. "לא ממש חשבתי שהוא יעשה אתזה. נו טוב זה הזדמנות בשבילי. בואי אני רוצה לדבר איתך" הוא אמר. החזיק בידי וגרר אותי לאחד הספסלים בבית הספר. "הירוקי?". שאלתי. מבולבלת. "החלטתי שאני לא אפרוש מהמשחק המהנה הזה" הוא חייך. "אני אהפוך אותך לשלי. ואגן עלייך מהמפלצת הזאת. אני לא אתן לו לפגוע בך" מבטו הפך להיות רציני. והחיוך נעלם. "תני לי להגן עלייך מהמפלצת ששוכנת מתחת לאפיך." הוא אמר וכרע ברך מולי. מחכה לתשובה. לרגע לא הבנתי. אבל הרגע הזה חלף מהר. "אתה מדבר על אקירה…נכון?" אמרתי. "כן. המפלצת ששוכנת מתחת לאף שלך" הוא אמר ברצינות.. והמשיך לחכות לתשובה. "אקירה הוא לא מפלצת" הבטתי בו. "את מכירה אותו רק שבוע וקצת. איך את יכולה לומר כזה דבר?" הוא הביט בי מגחך. "אני אגיד את זה מליון פעם אם צריך. אקירה הוא לא מפלצת." הבטתי בו בעיניים חודרות. והחלטיות. "אבל את לא ראית את כל הצדדים שלו. את שלא ראית את כל צד אפשרי שבו. את לא יכולה להגיד מה הוא לא" הוא חייך חיוך זדוני. "אותו דבר לגביך. אל תשפוט את אקירה". מה שהוא אמר עיצבן אותי. "אני לא שופט. אני ראיתי את הצד הזה." הוא אמר ותפס בידי. "טוב. זה לא משנה. גם אם זה לא רצונך. אני אתפוס את ליבך ואשמור עלייך מהמפלצת. כי זו חובתי" הוא חייך חיוך נחמד. נישק את כף ידי. קם על רגליו. והלך משם. "למה כולם נגדו. גם אם לא ראיתי כמה צדדים שלו. זה לא אומר שאני לא יודעת עליו כלום. גם אם אני מכירה אותו קצת זמן אני עדיין יודעת עליו הרבה. הוא אוהב גלידת וניל. הוא אוהב את הטבע. אוהב ספורט. וגם..וגם…" ובאותו רגע. הלב שלי דילג פעימה. אני לא יודעת עליו כלום. אני רק יודעת כמה דברים קטנים שהוא אוהב. וזהו. אני לא מכירה את אקירה. אבל אני רוצה לדעת…איך אני יכולה להכיר את אקירה?. חשבתי וחשבתי. והמחשבות שלי הסתובבו. "למה הוא כל הזמן גורם לי לחשוב על יותר מידי דברים באותו הזמן?" מלמלתי לעצמי. "למה מאז שהוא הגיע הראש שלי מסתובב…" אמרתי. "אני כבר לא מבינה שום דבר. אין מי שילמד אותי.." נאנחתי וקמתי לצלצול הפעמון המראה שהשיעור עומד להתחיל.

בסוף היום החלטתי שאני לא רוצה יותר לחשוב על שום דבר. "נסיכה נסיכה בואי נלך להסתובב בעיר!" אקירה הביט בי מתלהב. "אמ אוקי..ואולי תקרא לי היקארו?" אמרתי. אבל כבר לא חשבתי על כלום. "אוקי." הוא חייך. תפס בידי והתחיל לרוץ לחנויות בעיר. "היקארו תראי תראי איזה דובון חמוד!" אקירה חייך. "אקירה אתה אוהב דובונים?" צחקקתי. "כן!" הוא חייך "תחכי כאן כמה דקות" הוא אמר ונכנס לחנות. "הי תראו תראו איזו נערה יפה" אמר נער ולידו חבר שלו. "בואי מותק רוצה להסתובב איתנו?" הוא חייך אליי. "אני מחכה לחבר. בבקשה תלכו" הבטתי בהם קצת בפחד. "נו בחייך בואי איתנו!" השני אמר ותפס ביד שלי. ובמהירות היד שלו עפה משלי. אקירה תפס אותי והביט בהם במבט מאיים. "אל תגעו בה". העיניים שלו נראו פראיות. "ה-השועל…תברח!" אחד מהם אמר ושניהם רצו משם. "את בסדר?" אקירה אמר ומבטו השתנה מפראי אל עדין. "כן..תודה". אקירה הפראי. עוד צד שלא ראיתי. אבל זה מאוד הזכיר לי…"היקארו תראי מה קניתי" הוא חייך והראה לי את הדובון הקטן שקנה. "הנה זה בשבילך" הוא מסר לי את הדובון. רק חייכתי אליו וחיבקתי את הדובון. לא…זה לא יכול להיות נכון?…"היקארו בואי נלך לשם!" אקירה חייך והצביע אל מסעדת תחפושות. איזה מסעדה מוזרה שהמלצריות ומלצרים מתחפשים לכל מיני דברים שם. "א-אמ..אוקיי.." אקירה ואני נכנסנו. המלצריות היו במדי משרתות והמלצרים כמשרתים. "וואה אף פעם לא הייתי בכאלה מסעדות. זה כל כך מגניב" הוא חייך. והתיישבנו. "גם המלצריות כאן נראות ממש יפות" הוא חייך לו. "אקירה אל תאמר דבר כזה מול בת. לעולם" נאנחתי. והוא רק צחק. "מה היקארו את מקנא?" הוא הביט בי בזדוניות. "מקנא?…" הבטתי בו למשך דקה. "ל-לא" לבסוף אמרתי. 'רגע..קנאה זה רגש לא?' חשבתי בתמימותי. והוא רק הביט בי במבט זדוני. "הממ…" לבסוף הגיע מה שהזמנו. אני רק הזמנתי גלידה עם קצפת כי רציתי משהו מתוק. ואקירה הזמין קפה. "וואה זה נראה ממש טעים" חייכתי. והתחלתי לאכול. "אה. היקארו יש לך קצת קצפת כאן" אקירה אמר. "כאן?" ניסיתי לנקות את הצד של הפה שלי. "הנה אני אנקה לך" הוא תפס בלחי שלי וליקק את הקפצת. "הנה נקי" הוא חייך בתמימות. וכמה מהמלצריות הביטו בנו בקנאה. "א-אל תעשה את זה שוב" מהר כיסיתי את פניי. לא רציתי שהוא יראה אותי משום מה. "למה?" הוא הביט בי שוב בתמימות שלו. "א-אני לא יודעת אני פשוט לא רוצה שתעשה אתזה שוב" פניי היו חמות וסמוקות. "היקארו…את שונאת אותי?" הוא הביט בי. במבט. שהיפנט אותי. עיניו נצצו ומבטו היה כמו של גור כלבים מתוק ותמים. "ל-לא…כמובן שלא" אמרתי מהר. "האא יופי אני רגוע" הוא שאף לרווחה וחייך. לא יכולתי לעשות שום דבר אחר חוץ מלצחוק. "אה? היקארו למה את צוחקת?" הוא הביט בי מבולבל. "כי.." צחקתי. "אתה בדיוק כמו ילד קטן!". הוא הביט בי קצת כנעלב. "אתה עושה מה שאתה רוצה. אתה אחר כך מביט בתמימות כדי שיסלחו לך." צחקתי. והוא הביט בי בחיוך. "ואני גם לא נותן את הצעצועים החשובים שלי לאף אחד" הוא אמר. "…הא?" שוב. אנשים סביבי אומרים דברים. שאני לא מצליחה להבין. וככה אני נשארת בחוץ. "לא משנה" הוא חייך. לקח את הכפית שלי ואכל גם מהגלידה. "ה-הכפית.." לחשתי לעצמי מבוהלת. הוא אכל מאותה הכפית כמוני!. אבל רגע. למה זה כל כך חשוב ומפתיע אותי?. באמת. לא משנה כמה אני אנסה לא לחשוב על כלום. תמיד כשאני סביב אקירה הראש שלי מסתובב. "אולי זו בגלל ההרגשה הזאת…" דיברתי לעצמי. "איזו הרגשה?" אקירה הביט בי מסוקרן. "הא?.אה…אמרתי אתזה בקול רם?…סליחה" הסמקתי. אבל אקירה רק חייך. תמיד תהיתי. למה הוא כל הזמן מחייך?. משמחה? הוא באמת כל הזמן שמח?. גם כשאנשים מתייחסים אליו כמפלצת הוא מחייך. הוא ממש חזק…לא ראיתי את אקירה בוכה אף פעם…זה קצת רשע מצידי לומר אבל אני רוצה לראות אותו בוכה. ולנחם אותו. לא נמאס לו לחייך כל הזמן?. טוב. לפחות הצלחתי היום לגלות עוד קצת מאקירה. אבל שכחתי שהירוקי…טוב. נראה מה יהיה.