השועל והנסיכה. פרק רביעי

למחרת בבוקר. אני ואקירה נכנסו בשערי בית הספר. אקירה הסתכל למאחוריי ומהר תפס בידי וכרע ברך. מול כל התלמידים שנכנסו לבית הספר. "א-אקירה?" הבטתי בו מבולבלת. הוא רק חייך ואמר. "נסיכתי. אני המשרת שלך. ואני אעשה כל שבמשאלתך. אני רוצה שתזכרי זאת. ואבל בתמורה אני רוצה שתהיי שלי. ורק שלי." הוא נישק את ידי. הסמקתי. לחיי הרגישו חמות. וליבי פעם מהר. לא הבנתי למה הוא מתכוון. אבל הנהנתי. "יופי" הוא חייך וקם. ממשיך להחזיק בידי. "משרת הא?" קולו של הירוקי נשמע מאחוריינו. "מקומך נמוך ממשרת" הירוקי צחק ונישק את ידי הפנויה. "אין לך אפילו זכות לנשק את ידה של בת אדם !" הוא המשיך לצחוק. לא יכולתי להחזיק בפנים יותר את הרגשות שמילאו אותי. "לאקירה יש זכות כמו לכל אחד אחר!" צעקתי מרוגזת וחטפתי את ידי מהירוקי. "אני לא יודעת על מה אתם מדברים או למה אתם קוראים לו שועל. אבל אקירה הוא אקירה! ואני לך אסלח לך אם אתה תעליב אותו או תצחק עליו!" צעקתי. הרגשות שמילאו אותי צפו החוצה. והרגשתי הרבה יותר טוב. לכמה דקות הייתה דממה. ואז הירוקי הביט בי בחיוך. "אל תדאגי. בקרוב את תראי את השועל בלי המסכה. ואז את תתחנני שאני אהפוך אותך לשלי. אבל אני כבר אעזור לך עכשיו. אני אגרום לך להתאהב בי" הוא חייך והלך אל הכיתה. כל התלמידים סביבנו רק נעצו בנו מבטים מבוהלים. "ההורים שלה לא חינכו אותה טוב" . "היא לא יודעת על הקללה?". "היא מגנה על השועל המקולל?"
לחשושים. רק לחשושים בכל מקום. אבל אני לא הקשבתי להם. אקירה רק שתק. והשפיל מבט. "אקירה? אתה בסדר?" התקרבתי אליו אבל הוא מהר הלך אחורה והתחיל לרוץ אל עבר הכיתה. האם…עשיתי משהו לא נכון?. מה אני אעשה..אני אפילו לא יודעת מה לא עשיתי נכון. שתקתי והלכתי לכיוון הכיתה גם כן.

כעבור כמה שעות. הייתה הפסקה. החלטתי לצאת החוצה קצת לשאוף אוויר. המוח שלי לא יכל להתמודד עם כל הדברים האלה. יותר מידי דברים. 'אני אגרום לך להתאהב בי'. 'בתמורה אני רוצה שתהיי שלי ורק שלי'. 'בקרוב את תראי את השועל בלי המסכה.' המחשבות רק הציפו אותי. 'היא לא יודעת על הקללה'. האם האקירה שאני מכירה..האם הוא האקירה האמיתי?. השאלה הזו צפה במוח שלי לרגע. ומהר הנדתי בראשי. אני לא יכולה ככה לחשוב על אקירה. הוא היה כל כך נחמד אליי. הוא הציל את החיים שלי. וגם…גם?…מה עוד..מושך אותי אליו?. "היקארי" שמעתי קול מוכר מאחוריי. "ה-הירוקי?" הבטתי בו. ישבתי בספסל בחצר האחורית של בית הספר. אף אחד לא היה בחוץ עכשיו. כולם היו בכיתות. "את כאן לבד? איפה השועל הנאמן שלך?" הוא צחק והתיישב לידי. "בכיתה.." לפתע הירוקי ליטף את הלחי שלי. "הממ אז את כאן לבד" הוא צחקק צחוק ערמומי והתקרב לנשק אותי. הכול קרה כל כך מהר. אני…לא רוצה שזה יקרה. בבקשה. תציל אותי. אני מצטערת. אקירה!. חשבתי. ואז במהירות לפני שהירוקי נישק אותי אקירה העיף אותו ממני. והרים אותי על הידיים. "תלמד מה ששייך לאחרים. אל תיגע במה ששלי" הוא אמר ונישק את האף שלי. "אל תלכי החוצה לבד. נסיכה." הוא נאנח והביט בי מודאג. רק הנהנתי. כולי אדומה. סמוקה. "בסדר. תן לה לראות מה שמתחת למסכה!. בכל מקרה היא תברח. כמו אליזבת!" הירוקי קם. הוציא לשון לאקירה והלך. 'אליזבת?' חשבתי. "הולכים" אקירה אמר והלך לכיוון השערים של בית הספר. "ה-הביתה? אבל בית הספר עדיין לא נגמר" הבטתי בו. "זה לא יהיה בעיה אם נדלג פעם אחת" מבטו היה קר וריק. האם זה עוד צד של אקירה?. "ר-רגע זה לא הדרך הביתה.." הבטתי סביב. זה היה הדרך ליער. אותה דרך שבה רצתי במהירות. כדי להציל נער ששכב בשלג האדום. מלא הדם. וזאבים תוקפניים סביבו. "מה..אנחנו עושים כאן?" שאלתי את אקירה. אבל הוא רק שתק והמשיך ללכת כשאני עדיין בידיו. הוא תיפס על עץ ועזר לי לעלות גם. ישבנו על העץ והוא רק החזיק בידי. "אני…" הוא התחיל לומר ואז נאנח. "יש אגדה…או קללה…עליי…כולם יודעים עליה. את היחידה שלא יודעת עליה. ידעתי מההתחלה שלא ידעת על הקללה. אבל לא רציתי לספר לך כי פחדתי שתעזבי אותי כמו כולם. אבל אם את רוצה…אני מוכן לספר לך." הוא הביט בי. במבט שכמעט גרם לי לבכות. זה היה מבט מלא כאב סבל ופחד. "לא" אמרתי. והוא הביט בי קצת מופתע. "יגיע היום שבו אני אשמע על הקללה הזאת. אבל היום הזה הוא לא היום. כיף לי עם אקירה. והוא כל הזמן עושה דברים משונים. הוא אומר דברים שאני לא מבינה. אבל הוא נחמד אליי. וגם באותו הזמן רע. הוא תמים. הוא פחדן. אבל הוא גם אמיץ. והוא גם מלא כאב וסבל מהעבר. אבל אני אוהבת את האקירה הזה. עם כל הצדדים שלו. אני אוהבת את כל הצדדים שלו" אמרתי וחייכתי אליו. הוא הביט בי. עיניו נצצו. והוא חיבק אותי. וצחק. ואז הוא הרפה מהחיבוק ואמר. "אז את מאוהבת בי?" הוא הביט בי מחייך. "מאוהבת בך?" הבטתי בו בתמימות. "כ-כן……?". אקירה שוב צחק. "לא במובן כזה. לא כמו ידיד" הוא הביט בי מצפה לתגובה. "הממ…..? יש עוד סוג של אהבה חוץ מחברים? או משפחה?". לא ממש הבנתי על מה הוא מדבר. הוא רק פלט צחוק חנוק. "את כמו ילדה קטנה". א-אני ? ילדה קטנה?!. טוב זה נכון שאני לא יודעת המון דברים אבל זו אשמת אמא שלי שאמרה לי כל הזמן ללמוד דברים בזכות עצמי!. "לא את לא כמו ילדה קטנה.." זה לא יעזור לך אני עדיין כועסת עליך!. חשבתי. "את יותר כמו נסיכה טהורה" הוא חייך ונישק אותי על הלחי. "נסיכה טהורה. שהיא מאוד חמודה כשהיא כועסת. וכשהיא מסמיקה" הוא חייך והביט בי. הייתי אדומה לגמרי. הסמקתי ממש חזק. זה היה…נשיקה?!. ראיתי את הדברים האלה בסרטים וכאלה..אבל…"בואי נחזור בטח אמא שלך דואגת" הוא צחק. הרים אותי על ידיו שוב וקפץ מהעץ. ורץ בחזרה הביתה.

הירוקי הפסיק לעשות לי דברים מוזרים אבל הוא לא פחד מאיתנו כמו כולם והוא לא התרחק ממני או מאקירה. הוא דיבר איתי לפעמים..ואמר דברים שלא הבנתי. אבל אקירה עזר לי. אני עדיין לא הבנתי מה זה אומר להיות שייך למישהו. אבל אני בטוחה שיום אחד אני אבין. בנתיים אני אהנה בחברתו של אקירה. ונראה מה העתיד יביא לנו.