השועל והנסיכה. פרק ראשון.
"היקארו אם את הולכת שוב ליער תביאי איתך פירות!" אמי ביקשה ממני. שמי היקארו. אני בת 16 ואני גרה בעיירה קטנה צמודה ליער. אני תמיד הולכת ליער. כי זה נורא כיף! יש המון חיות. זאבים שועלים ארנבים ציפורים. והמון דברים מעניינים! יש גם המון פירות טעימים. אני תמיד באה אל היער אפילו שחברות שלי ואנשי העיירה מזהירים אותי. "היקארו את שוב הולכת ליער? תיזהרי החיות הפראיות ששם מאוד מסוכנות!" כולם אומרים לי. אבל לי לא אכפת. החיות האלה מאוד מרתקות. וגם הטבע עצמו. וזה לא שאני אתקרב יותר מידי. תמיד הסתכלתי עליהם ממרחק מסוים!. טוב אז הנה מתחיל הסיפור שלי. על האהבה הראשונה שלי. בעיירה קטנה. וביער מדהים.
"ביי אמא אני הולכת אל היער לאסוף פירות" אמרתי לאמי והלכתי לכיוון הדלת. "טוב תיזהרי חמודה." היא אמרה. ויצאתי מהבית. המזג אוויר היה מאוד קר ואפילו היה שלג בכל מקום שנשאר מהלילה. למזלי לבשתי סוודר מאוד חם. לקחתי איתי בכל מקרה סכין. כדי שאם אראה ארנב קטן או סנאי. אוכל להרוג אותו ולמכור את פרוותו. כן זה מאוד רשעי. אבל זה מעגל החיים. נכנסתי אל היער מלא השלג. והלכתי לאט ובשקט. לא ראיתי שום חיה סביב. זה היה מוזר. לרוב היו ארנבים וסנאים ואולי אפילו זאבים. אבל לא ראיתי כלום ולא שמעתי כלום. המשכתי ללכת בדממה. ופתאום לא האמנתי לעיניי. ראיתי נער עם שיער אדמוני ארוך. שוכב על השלג. בלי הכרה. מהר רצתי הכי מהר שיכולתי אליו. הוא היה מאוד רחוק אבל ראיתי אותו. ידעתי שהאיזור שהוא נמצא היה איזור מאוד מסוכן. ששם הזאבים בעיקר היו אבל בכל זאת רצתי אליו. לא רציתי לתת לו למות. כי אחרת הייתי מאוד מתחרטת על זה. כשהגעתי אליו פתאום שמעתי רעש. זה היה זאב שהביט בי מימני. הוא קפץ עליי. ניסיתי להוציא את הסכין שלי אבל לפני שהספקתי הוא נשך לי את היד. הכאב צרב. פתאום הזאב עף ממני. וראיתי את הנער עם השיער האדמוני. על רגליו. הראש שלו דימם אך לא ראיתי את פניו. המכוסות בשיערו.. אבל הוא הצליח לעמוד על רגליו. הוא מהר תפס בי. לקח אותי על ידיו. ורץ משם לכיוון בטוח יותר. איבדנו את הזאב . אבל כשהסתכלתי על ידי הימנית שננשכה על ידי הזאב. ראיתי…כל כך הרבה דם. פחדתי כל כך. זה לא קרה לי בעבר. הנער שתק ורק הסתכל סביב. "יש עיירה בכיוון הזה" אמרתי. מבוהלת. והצבעתי אל כיוון עיירת ביתי. הוא הנהן והתחיל לרוץ לשם. כשהגענו אל העיירה חלק מאנשי העיירה ראו אותנו ונבהלו. הם קראו לי לברוח. אך לא הבנתי איפה הסכנה. "השועל האדום! היקארו תברחי!" השועל האדום?. לא הבנתי שום דבר ממה שהם אמרו. הנער התעלם מהם . "איפה הבית שלך" הוא שעל. "בכיוון הזה" הצבעתי אל הבית שלי. הוא הלך לשם כשאני בידיו. הכול היה כל כך מבלבל. עדיין הייתי מופתעת מזה שהיד שלי מדממת. מיד אחריי שהגענו אל הדלת של הבית אחד מהרופאים בעיירה מהר התקרב ואמר שהוא יטפל בי. נכנסו אל הבית. אמי עבדה ככה שהיא לא נמצאה בבית. הנער השכיב אותי במיטתי והסתובב אל הדלת. "חכה..לאן אתה הולך?" שאלתי אותו. הראש שלו עדיין דימם. רציתי שהרופא גם יטפל בו. "אף אחד לא רוצה אותי כאן" הוא אמר. הרופא הביט בי ופתח את תיק הכלים שלו. "תעזור גם לו" ביקשתי מהרופא. "בבקשה תעזור לו". הרופא הביט בי ואז בנער. הוא הסכים. "אני לא מוכן שיטפלו בי" אך הנער סירב. "אתה תמות אם לא יטפלו בך. תחשוב על זה כתודה על זה שהצלת אותי" אמרתי לו. אחרי דקה הוא נאנח והתיישב. והרופא טיפל בשנינו. לאט לאט נהייתי מאוד עייפה. ועמדתי להירדם. ראיתי את הנער מסתובב אל הדלת שוב. אבל מהר תפסתי בידו. ונרדמתי.
התעוררתי. והראיתי ראש של מישהו מונח על המיטה. ראש אדמוני. זה היה הנער ההוא. עברתי לישיבה. הוא ישב על הריצפה עם הראש על המיטה. כנראה שהוא נרדם. קלטתי שאחזתי את היד שלו כל הזמן הזה. מהר עזבתי את ידו. משום מה הרגשתי מובכת. הבטתי בו. והזזתי את שיערו מפניו. הוא נראה כל כך יפה. הוא הבחור הכי יפה שראיתי בחיי. ואני לא מגזימה. הוא נראה פשוט מדהים. לרגע רציתי להתקרב לפניו. אבל לא עשיתי זאת. ליטפתי את ראשו קלות. הבטתי אל החלון. זה היה אמצע הלילה. פתאום הראש שליטפתי זז. וכשהסתכלתי הנער אחז בידי והניח את אצבעותי על שפתיו. הבטתי בו מובכת. אך מוקסמת. לא יכולתי לזוז. הוא רק התעסק עם ידי כרצונו. ואז הסתכל בעיניי. "התעוררת נסיכה?" הוא הביט בי אך לא חייך. על פניו לא היה שום מבט. "נ-נסיכה?" הבטתי בו סמוקה. האם הוא מנסה לפלרטט איתי?. "כן. את נסיכה. עורך לבן וטהור. שיערך זהוב חלק וארוך. ועינייך כחולות עמוקות כמו הים." הוא אמר והביט בי במבט תמים. הסמקתי. "ב-בכל זאת. אני לא באה משום משפחה מלכותית..אני רק נערה רגילה גרה בעיירה קטנה…חוץ מזה. מה שמך?" שאלתי אותו. מנסה לשנות את הנושא. "שמי הוא אקירה. ושמך?" הוא המשיך להחזיק בידי ורק הביט בי. "היקארו. נעים להכיר אותך אקירה" הבטתי בו. הוא חייך. בפעם הראשונה. "נעים להכיר אותך. הנסיכה היקארו". הסמקתי שוב. "היקארו?. את אדומה לגמרי" הוא הביט בי בתמימות. "א-אה…ל-לא…א-אני בסדר.." גמגמתי. ומהר כיסיתי את פניי. וליבי פעם מהר. "א-אני כנראה לא מרגישה כל כך טוב…" לא הבנתי מה קרה לי אז. חשבתי שאני חולה. "תגיד..אקירה..אתה הולך להישאר כאן בעיירה?" הבטתי בו. "אני לא יודע…אנשי העיירה לא רוצים אותי כאן אז אני חושב שאני אלך". אקירה.. "לא! אל תלך..תישאר כאן. זה לא משנה שהם לא רוצים אותך כאן כי אני רוצה אותך כאן! וחוץ מזה אין לך עוד לאן ללכת נכון?" חייכתי אליו. הוא הביט בי מאוד מופתע. אך לא הבנתי למה. הוא לאט לאט חייך. "בסדר. אז אני אשאר. אבל אני בכל זאת מרגיש שאני צריך לעשות משהו כדי להישאר כאן אז אני אהפוך להיות משרתך הנאמן" הוא חייך חיוך רשע ונישק את ידי. המבט התמים שהיה על פניו נעלם לגמרי מזיכרוני. והחיוך הרשע שלו הופיע. "מ-משרת?..אתה לא צריך זה בסדר" הבטתי בו סמוקה. "לא. אני אהיה משרתך. וזה כבר נסגר בנשיקת ידך." הוא חייך וקם על רגליו. "נסיכה את צריכה לחזור לישון. עדיין מאוחר" הוא אמר וכיסה אותי בשמיכתי. נשכבתי אבל הבטתי בו במבט כל כך מבולבל. כבר לא הבנתי מה קורה. לאן נעלם הנער המסתורי מהיער? לאן נעלם הנער התמים ממקודם? לאן נעלם הנער עם החיוך הרשע? ועכשיו הופיע המשרת הנאמן? כמה צדדים יש לנער הזה? אני כבר לא יודעת. אבל אני מקווה לראות עוד צדדים שלו.
תגובות (0)