השועל והנסיכה. פרק חמישי.

שמעתי רעשים. זה היה לילה. והייתי במיטה בחדר שלי. "אתה בטוח שאתה רוצה להישאר כאן. אקירה?" זה היה קולה של אמי. "…" היה שקט למשך דקה. "כולם יודעים על האגדה חוץ מהיקארו. אבל אתה לא יודע איך היא תגיב. אני דואגת לה." אמי אמרה. 'אמא..את הולכת גם לצד של האחרים?' חשבתי מופתעת. "אל תדאגי. אני לא אראה לה את הצד הזה שלי. גם אם החיים שלי תלויים בזה אני לא אתן לה לראות את הצד הזה שלי" אקירה אמר. קולו נשמע רציני והחלטי. 'הצד שאקירה לא רוצה שאני אראה…' חשבתי. לכל אחד יש צד שהוא לא רוצה להראות לאף אחד. אבל..אני רוצה לראות את הצד הזה. אני רוצה לראות יותר מאקירה. אני רוצה לדעת עליו יותר…אחריי הכול. אני כמעט ולא יודעת עליו כלום. "אתה מוזמן להישאר כאן אם זו החלטתך" אמי אמרה. קמתי בשקט מהמיטה ויצאתי אל המרפסת של חדרי. והבטתי אל השמיים. לא היו שום כוכבים. היה רק את הירח. זוהר ביופיו. אבל מסביב שום דבר חוץ מאפלה. חשבתי. זוהר ביופיו. אך שום כוכב לא רוצה להופיע לידו. הירח נראה כל כך בודד. אילו רק הכוכבים היו מופיעים לידו. והופכים את השמיים ליפים יותר. החשכה הייתה הופכת ליופי. מלא אור. אבל הכוכבים מסרבים להופיע. אני תוהה…"נסיכה?" אקירה הביט בי מופתע. "מה את עושה כאן בחוץ בלילה. את עוד תצטנני" הוא נאנח ושם עליי את המעיל שלו. "סתם..התעוררתי לפתע והרגשתי שאני רוצה להסתכל על השמיים…" אמרתי והבטתי שוב אל הירח הבודד. "השמיים?" אקירה הביט גם על הירח. "הוא נראה כל כך בודד" אמרתי. "מי?" אקירה עמד לידי והביט בי בתמימות. "הירח. הוא מקור האור היחיד בחלל של חשכה. הכוכבים מסרבים להופיע לידו" אמרתי בעצב. "זה לא נכון" אקירה אמר וחייך אליי. "הנה את רואה שם. יש שם כוכב. שהחליט שהוא רוצה להופיע ליד הירח." אקירה הצביע אל כוכב מאוד קטן. שבקושי היה אפשר לשים לב אליו. אבל ככל יותר שהסתכלתי עליו ככל שיותר הוא זהר. "אתה צודק" הבטתי באקירה בחיוך גדול "הירח לא לבד יותר" צחקתי. "נסיכה בואי. את תתקררי. וגם כבר מאוחר. את צריכה ללכת לישון" אקירה אמר בדאגה ונכנס איתי פנימה. "בסדר. לילה טוב אקירה" חייכתי ונכנסתי למיטה שלי. "לילה טוב. נסיכה" שניה לפני שנרדמתי אקירה נישק אותי במצחי. נרדמתי לפני שיכולתי להגיב לדבר כזה.

התעוררתי בבוקר והלכתי עם אקירה לבית הספר. "אה חכה אני חושבת שהפלתי את הטלפון שלי. תלך לכיתה בלעדיי אני אלך למצוא אותו. זה בטח קרה ליד הספסל ההוא" אמרתי לאקירה ורצתי בחזרה. "מוזר חשבתי שזה איפשהו כאן" הבטתי מסביב לספסל. "זה הטלפון שלך?" שמעתי את הירוקי מאחוריי "אה הירוקי תודה" חייכתי אליו ולקחתי את הטלפון שלי. "איפה השועל?" הירוקי הביט בי. "אקירה? ביקשתי ממנו ללכת אל הכיתה ולחכות לי שם" הבטתי בהירוקי. והוא הביט בי מעוצבן. "באמת הוא משאיר אותך כאן לבד..הוא אמור להגן עלייך". הירוקי אמר. להגן עליי?. "להגן עליי? למה?". הירוקי נאנח. "אני מבין שאת לא מבינה למה הוא כל כך מגן עלייך?". הוא הביט בי כמטומטמת. "הייתה עוד נסיכה לפנייך" הוא הביט בי בכעס ובא להמשיך לדבר אבל פתאום אקירה הופיע משום מקום. "היקארו השיעור עומד להתחיל. בואי אל תאחרי" הוא תפס בי והביט לאחור במבט מאיים אל עבר הירוקי. "אל תקשיבי למה שהוא אומר" אקירה אמר לי לפני שנכנסו לכיתה. 'הייתה…עוד נסיכה לפניי?' חשבתי. 'אה. נכון. אקירה קורא לי נסיכה כי הוא חושב שאני יפה ונראית כמו נסיכה…?' המשכתי לחשוב ולחשוב. 'הייתה..עוד מישהי לפניי…שאקירה חשב על. כנסיכה?' חשבתי…במהירות צער נכנס ללבי. הרגשתי עצובה כל כך. 'מ-מוזר למה אני מרגישה ככה..' חשבתי. לא הבנתי את ההרגשה הזאת. בעצם אף פעם לא הרגשתי את הרגשות שלי. אבל עכשיו זה היה…שונה.. "….רו". "אילו רק יכולתי להבין" פלטתי ונאנחתי. "היקארו!" המורה אמר והביט בי מעוצבן. "את יכולה להבין אילו הקשבת!" המורה אמר ונאנח. 'אני יכולה להבין…אילו הקשבתי?' חשבתי. וחייכתי. "תודה המורה". חייכתי חיוך גדול. "ע-על מה?" המורה הביט בי מבולבל. וכולם מסביב צחקקו. "היקארו את בסדר? את בוהה כל הזמן לאוויר" אקירה לחש לי. "א-אני בסדר.." חייכתי לעצמי. 'אני רק צריכה להקשיב לרגשות שלי נכון?' חשבתי. 'רגע..אבל איך אני מקשיבה לרגשות שלי?'. הייתי לגמרי. לא בסדר.

חזרתי הביתה. אקירה הלך לקנות כמה מצרכים שאמי בקשה ממנו שיביא. וראיתי את אמי במטבח. "היקארו חזרת מבית ספר" היא חייכה אליי. "כן…" נאנחתי והבטתי בה. "אמא תגידי. איך את מקשיבה לרגשות שלך?" הבטתי בה בעצב. "להקשיב לרגשות שלך?…הממ…אפשר להגיד ש…כשרגשות מסוימים מתחילים בהתחלה הם מאוד מאוד שקטים. וקשה לשמוע אותם. אבל לאט לאט קולם נשמע. את פשוט יום אחד תשמעי אותם. הם אפילו יגרמו לך לעשות דברים שלא חשבת שאת תעשי. או לחשוב דברים מוזרים. אבל בסופו של דבר את תשמעי אותם. ותלכי לקראתם." היא חייכה. רק הנהנתי והלכתי לחדרי. 'מה זה אמור להגיד?'. לא הבנתי מה שאמי אמרה. אני אף פעם לא מבינה כלום. אני אדיוטית. אבל במשך כל הלילה לא הצלחתי להירדם. רק חשבתי כל הזמן על מי הייתה הנסיכה הקודמת של אקירה..'זה נכון..אקירה ואני רק הכרנו'…'הוא בטח היה עם המון אנשים לפניי..ועם המון בנות לפניי'…הא?..רגע…'למה זה…כל כך כואב?'…'החזה שלי כואב'..המילים האלה שצפים במחשבה שלי כואבים. אני רוצה להפסיק לחשוב על זה אבל..אני לא יכולה. 'הוא בטח..קרא להמון בנות אחרות 'נסיכה'..וזה לא מיוחד לו' חשבתי כשדמעות זרמו על לחיי. 'אני לא מיוחדת בשבילו..' חשבתי. ובהיתי בחלל חדרי. 'למה..כואב לי לא להיות מיוחדת לאקירה?'. חשבתי. הדמעות המשיכו לזרום. אמא. אני עדיין לא יכולה לשמוע את הרגשות שלי. ובטח לא להקשיב להם. הם שקטים מידי. אבל קולם גודל לאט לאט. אני עצובה. כי אקירה קורא לי נסיכה. כשגם הוא קרא ככה לנערה הקודמת שהכיר. אני רוצה שהוא יקרא לי רק בשם שאין לאף אחד אחר. אני לא רוצה להיות היא. זה מה ששמעתי. מהרגשות שלי.

למחרת בצהריים אחריי בית הספר. הלכתי עם אקירה ליער. והתיישבנו שוב על אחד העצים. "נסיכה?". הוא הביט בי מבולבל. וסקרן. "א-אקירה…א-אני…" התחלתי לומר. 'למה הקול שלי רועד?.' חשבתי. כל כולי רעד. כאילו מה שרציתי לומר יהיה מביך. "אני רוצה שתפסיק ל-לקרוא לי נ-נסיכה.." אמרתי. "הממ? למה?" הוא הביט בי בתמימות. "כ-כי…". שוב. קולי רעד. והעצב חזר. הכאב חזר. "נסיכה?" הוא אמר. וכעס הצטרף. והקולות של הרגשות שלי התגברו. אבל לא בצורה שקיוויתי. הקולות התחילו לצעוק. 'תברחי. שלא יראה את דמעותייך.' העצב צעק. 'תסטרי לו.' הכעס צעק. אבל הכאב לא אמר כלום. הוא רק צעק. צעקה בלי מילים. צעקת יגון. צעקת כאב. כל שלושתם צעקו עליי. וכבר לא רציתי לשמוע אותם. אז החלטתי לא להקשיב. "זה כלום. לא משנה" ירדתי מהעץ. "נסיכה את בטוחה?". כבר לא היה לי אכפת. רק רציתי שקט. הלכתי לכיוון ביתי. בלי לענות לאקירה. הוא הלך אחריי במבט מודאג. "אני בבית" אמרתי כשנכנסתי הביתה. אבל אף אחד לא ענה. אמי עבדה. והיה שקט בבית. "נסיכה את רוצה שאני אכין ארוחת ערב?" אקירה שאל. אבל כבר לא רציתי לענות לו. ורק הלכתי לחדר שלי. והתיישבתי על המיטה שלי. אבל לא יכולתי לסגור יותר את אוזניי. והצעקות חזרו. צעקת הכאב. צעקת העצב. וצעקת הכעס. והדמעות זרמו להן. "אני מקשיבה. אבל הדבר היחיד שאני שומעת זה צעקות." לחשתי לעצמי. והפעם. עוד רגש נכנס. פחד. אבל הפחד רק שתק למשך דקה. ואז גם הוא הצטרף למקהלת הצעקות של הרגשות. "תרוצי. תברחי. הרחק מהמציאות". זה מה שהפחד צעק לי. אקירה…למה אני פוחדת. למה אני עצובה. למה אני כועסת. למה כואב לי. ולמה אני בודדה?. "הא?" הדמעות זרמו עוד יותר. 'בודדה?' חשבתי. זה הרגש שנכנס בשקט. בלי שאף אחד ישים לב. הרגש שלא שמתי לב אליו. אבל היה עוד אחד כמוהו. רק שאת הרגש הזה לא הבנתי. והרגש הזה לא שמתי לב עד עכשיו. אני גם לא יודעת מה הרגש הזה מסמל. אני רק יודעת שקוראים לו אהבה.