השד של הלב

לפניו. לפניו הייתי לבד. מכורבלת בשמכה בערבי שישי שכל השאר הלכו למסיבה שג'וני אירגן.
אני וג'וני אויבים, וזה בלשון המעטה.
הוא הגיעה לפני חודש והתחברנו מיד ונעשנו חברם קרובים.
"נמיס, בואי שנייה." צעק אדמונד מהמטבח.
"מה יש?" צעקתי חזרה והחזרתי את הסימניה לספר וסגרתי אותו. "לא מצליח למצוא את המחבט?"
"בואי נמסיס. קדימה!" צעק חזרה. אוף! אני ונאת את השם שלי. למה קראו לי על שם אלת המלחמה?
קמדתי ודחפתי ממני את השמיכות.
כשהגעתי למטבח הכל היה מסודר ואדמונד חייך.
שערו היה בצבע חלודה עז ומתולתל סביב ראשו כהילה אדומה. עיניו הכחולות היו בהירות וצלולות, סימן שהוא מתרגש ושמח כנראה.
עורו היה בהיר ומנומש קלות על גשר אפו אך לסתו הייתה מרובעת, הייתה לו גומה בסנטר ופרצופו היה חצי רציני.
"כן?" שאלתי אותו
"אהה.. רציתי לומר לך משהו" אמר בהיסוס שלא היה אופייני לו.
הרמתי גבה בסקרנות ונשענתי על השיש.
"מה שרציתי להגיד זה… אהה מה שאני רוצה להגיד לך שאני.. אהמם אני.. אוף לעזאזל עם זה!" אמר, צעד עליי בנחישות והניח את שפתיו על שפתיי בנחישות ובהיסוס ואז נסוג והביט בי בציפייה.
התקרבתי עליו בצעד נחוש אך קפאתי כשהיינו במרחק סנטימטרים ספורים.
הוא הביט בעיני, שם את ידו על עורפי ומשך אותי עליו. מגעו שלח לכל גופי גלי חום ומגע שפתיו היה… הוא היה.. זה היה משהו לא ברור אך.. אני לא יודעת איך לתאר את זה.
חיבקתי את אדמונד ומשכתי אותו עליי.
הוא נעצר לרגע כדי לבחון אותי. שפתינו היו במרחק נגיעה והדבר היחידי שהשתוקקתי עליו באותו הרגע הוא להניח את שפתיי על שפתיו ולהשאר כך.
"לא" לחש באוזני בעוד שפתיו נוגעות באוזני בעדינות.
"מה לא?" שאלתי ונישקתי אותו. הוא התנתק מנשיקתי ואמר.
"כל זה. זה לא בסדר."
"למה?" שאלתי ודמעות החלו להיקוות בעיני. מצמצתי והם החלו לרדת.
"לא.. אל תבכי" לחש וניגב את דמעותיי.
"למה?" שאלתי והחזרתי את זרועותיי לצידי גופי בכוח.
"כי אני אוהב אותך, יותר מידי." אמר בקול רווי בכאב.
התקדמתי לעברו בעצד נחוש והנחתי את שפתיי על שפתיו בהחלטיות.
הוא עטף אותי בזרועותיו וצמיד אותי בחוזקה עליו, שפתיו טובעות את שפתיי.
עטפתי בידיי את צווארו, הנתקתי מהנשיקה שהשאירה בי גלי צמרמורת וחום וקברתי את פניי בשקע צווארו.
הוא ליטף את שערי ברוך והצמיד אותי עליו בחיבוק שלי.
אני זוכרת שחשתי עייפות פתאומית, נרדמתי ואז התעוררתי במיתה ש לי כשהוא לצידי וראשי מונח על חזהו כשידו האחת מכיפה אותי בתנועה מעט מגוננת וידו השנייה מקופלת מאחוריי ראשו, מה שהבליט את שריריו.
שמיכה דקה כיסתה אותנו אך היה לי מספיק חם כשהייתי צמודה עליו.
"התעוררת" אמר בחיוך. שמתי לב שהוא לבש חולצה ירוקה מעט כהה וג'ינס בדומה עליי רק שהחולצה שלי הייתה ארוכה ושחורה.
"מה השעה?" שאלתי בעייפות.
הוא הבי בשעון ואמר "תשע וחצי."
"מה?! אני מאחרת!" אמרתי ובאתי לקום אך ידו לא נתנה לי. הבטתי בו במבט שאמר שחרר אותי!
"תרגעי," אמר"זה יום שבת."
"אני אכין ארוחת בוקר" אמרתי והוא עזב אותי. "תליף בגדים, בסדר?" שאלתי והלכתי למטבח בלי לחקות לתשובה.