הריון בגיל צעיר ותאומים בגיל צעיר פרק 16

יומיים לאחר כל הסיפור של הירייה לא יכולתי לספר לאף אחד.
כאילו אני מבינה שמה שהוא עשה נורא חמור ולא היה צריך להיענש אבל אני עדיין אוהבת אותו אני נשמעת מטומטמת אבל זה נכון אני עדיין מאוהבת בו ואני רוצה שהבנות שלי ייגדלו עם אבא ולא בלי. ולמרות שאנחנו לא ביחד אני מקווה שהוא עדיין יירצה לראות אותם לאחר הלידה.
למרות שדין לא איתי בראד עדיין איתי. ותנחשו מה? הרגל שלו בסדר הוציאו לו את הכדור מהרגל שמו לו גבס והוא צריך להיות בגבס רק חודש וחצי ואחרי זה הרגל שלו תהיה בסדר גמור.
אני כל כך שמחתי שהוא אמר לי את זה.
אבל למרות שהרגל שלו חזרה לתפקוד אני עדיין חולמת חלומות על אותו היום בפינה בבית הספר שדין ירה לבראד ברגל וניסה לאנוס אותי.
אחרי שבוע שכבר הבנתי מה קורה והכל חזר כמעט למצב הסכמתי לחזור לבית ספר.
בכל השבוע הזה ההורים שלי לא התקשרו אליי אפילו פעם אחת והתחלתי לבכות. מה אני כבר כלום בשבילם? סליחה על הביטוי אבל הם פאקינג בני זו*** אם הם עושים את זה.
לא משנה הכל הלך נפלא היום.
בגלל שקצת קשה לבראד ללכת עם גבס הרופא קבע שהוא יכול להיות בכיסא גלגלים במקום ללכת על הרגל.
אז אני ליאור,לירן,טיילור ומיכאלה הלכנו במסדרונות בית הספר ולשם שינוי דין לא הריח מסיגריות ומאלכוהול.
הוא התקדם לפנינו ואני התחלתי לנסוע עם הכיסא גלגלים הכי מהר שאני יכולה כי אני ממש מפחדת מהדין הזה. הוא בחיים לא היה כזה. אולי זה דיכאון מלפני לידה אבל לא יורים ככה סתם לבן אדם ברגל.
אמרתי לחבר טוב שלי הארי ללכת עם בראד לשירותים כי קצת קשה לו אז הוא הלך ועזר לו. הבנות הלכו לכיתות כי היה צלצול אני הייתי חייבת לדבר עם דין על כל הקטע של הירייה גם אם זה נתון בסיכוי חיי.
"אני פשוט לא מאמינה עלייך דין, איך יכולת לעשות לנו את זה? אני לא מוכנה שתהיה האבא יותר, לא איזה פסיכי".
"אני ממש מצטער, אני לא יודע מה קרה לי, אני חובה שלקחתי יותר מידי".
"מה בדיוק לקחת אם אפשר לשאול?"
"אני לוקח מריחואנה בזמן האחרון מאותו היום שזרקת אותי וזה מה שגרם לי להתנהג כמו שיכור מת".
שאלתי אותו למה הוא התחיל לקחת את כל החרא הזה. הוא אמר לי שכמה ימים לפני שנפרדתי ממנו אבא שלו עבר תאונת התרסקות ומת. אבא שלו הוא טייס ובאותו יום הייתה במיאמי סופה ענקית שאף אחד במטוס לא נשאר חי.
"דין, לא ידעתי, אם הייתי יודעת הייתי מנסה לעזור לך להיגמל מזה באמת שכן".
דין התחיל לפרוץ בבכי והסכמתי לתת לו הסעה הביתה.
"אני מצטער, אם, באמת שכן ותגידי לבראד שאני מתנצל ושאני יישלם כמה שהוא רוצה כדי לעזור לו לגבי הרגל, אני עכשיו מבין שאני מפלצת ועכשיו בחיים לא תרצי להיות איתי".
"דין, אני אולי לא אתך אבל אסכים להיות ידידה שלך או לפחות שתהיה איתי בלידה ותעזור לי עם הבנות".
"אני יעשה הכל אני מבטיח כי אני אוהב אותך AND I WILL NEVER LET U GO AGAIN".
הוא נתן לי נשיקה הלחי ונכנס הביתה.
כשהוא נכנס בפעם הראשונה שמתי לב איך כולם עצובים.
אחותו הקטנה לא מול הנייד כמו תמיד, אמא שלו נראית כמו אנורקסית, לא אוכלת, לא שותה, אפילו לא מעשנת כמו שאני תמיד רואה אותה עושה, ואחיו הגדול של דין הוא על הספה יושן ולא זז.
אני חייבת לעזור למשפחה הזאת ואני חייבת למצוא דרך.
אשמח אם תתנו לי רעיונות.