הרחק מהכל 2#
החיים שלי השתנו! בכופסא היה הדבר, אני מתכוון הדבר! "היי, מיקי! אולי תיקח אותנו הביתה היום?" שחר ביקש, עיניו עייפות. "בגללך אתמול הייתי ער עד חמש בבוקר, זה שאתה…" שחר ניסה לשכנע אותי אבל אני לא הקשבתי. הכופסא נתנה לי כוחות! לא כאלה רגילות, כאלה מגניבות! אני עכשיו סופר איקס! "מיקי!" רועי דחף אותו הפעם דחיפה לא נחמדה יותר תוקפנית. "מה?" קפצתי. "אתה באמת תחזור לעדנה?" רועי שאל. "יש לי ברירה?" שאלתי. "תמיד יש לך!" שחר קרא וצחק, ככה המנהל תמיד אומר. רועי צחק גם אני גילגלתי את העיניים שלי, כל כך מביך, זה חיקוי ישן… "בואו אשתמש בכוחות שלי לקחת אתכם הביתה!" אמרתי. "יש!" שחר קרא. "לא!" רועי עצר אותי. "למה לא?" שחר העייף התעצבן. "יראו אותך, אתה חייב ללכת הביתה ברגל!" רועי קרא, כולנו היינו עייפים והלכנו בשקט. קודם הבאנו את שחר עד לבית שלו שילך לישון, רק אז התחיל השיחה הרצינית. "הצלחתם אתמול בלילה להבין את הכוחות?" רועי שאל. הבטתי בריצפה, "קצת, למדתי לעוף בקו ישר ולנחות בלי רעש! רצתי מסביב לשכונה תוך שני דקות!" אמרתי מבלי לחשוש, התלהבתי כל כך…
"חזרתה! איך היה אתמול… יופי שב!" עדנה כמובן לא חיכתה שאגיד לה כלום. "היי, רועי. אתה מוזמן להישאר אני יוצאת להשקות את הגינה!" עדנה אמרה בחיוך והלכה לה… "תקשיב, יש לך כמה דקות לרוץ בבית ולמצוא מה עדנה אולי מחביאה… תהיה מסודר אני אשמור שלא תבוא!" אמרתי, רועי מיהר בשקט מוחלט למעלה לחדר של עדנה… אני הבטתי אל מחוץ לחלון. ואז תקפו אותי שוב המרטה שלה!
היא יפה עם שיער שחור עד למותניים, מביטה בי בכעס… "אולי תעשה משהו? אתה יודע שהבית עולה באש, אז אולי במקום לחכות שיעשו משהו תעשה אתה?" זה המשפט האחרון שלה לפני שנעלמה… השוטרים אומרים שהאש בטח אכלה אותה עם השאר, למרות שאני בטוח שראיתי אותה בורחת אל העמק ליד הבית… "אני אמצא אותך!" לחשתי לעצמי, חזרתי למציאות כשעדנה מולי. "הכל בסדר?" עדנה שאלה, הייתי חייב לשמור שלא תעלה למעלה. התחלתי לבכות!
"בוא!" עדנה חיבקה אותי, בכיס שלה ראיתי כופסא יפה עם שם עליה כמו שלי. "אתה רוצה שוקו?" עדנה הציעה, הנדתי את הראש לשלילה אבל היא החליטה להכין לי בכל מקרה… התגנבתי אליה נתתי לה חיבוק ולקחתי את הכופסא. "אני הולך לראות מה עם רועי…" לחשתי ורצתי למעלה. "בוא מהר לחדר שלי…" אמרתי, הוא סידר ובא. "זה היה בכיס של עדנה עם השם שלך!" נתתי לו את הכופסא. מיד היא ניפתחה ורועי לפתע נעלם. "אה…" רועי צעק עדיין לא ראיתי אותו בשום מקום… "לא רואים אותי במראה!" רועי לחש. "לא רואים אותך בכללי!" אמרתי בשקט. "יש לי כוחות!" רועי חזר להיות הוא. נתתי לו תפיחה. "ברוך הבא!" אמרתי. "כחו שוקו!" עדנה נתנה לנו. "אז מיקי, הכל בסדר?" היא שאלה בחדשנות. "רק ראיתי אותה שוב!" הסברתי. "מי? את החברה שלך?" רועי שאל בלי להסס. "לשעבר, השוטרים אמרו לך שהיא מתה!" עדנה קמעט התעצבנה… "הם לא מבינים… האש אכלה הכל!" בכיתי שוב הפעם באמת, עדנה חיבקה אותי. רועי הביט מופתע מעולם לא ראה אותי ככה…
"יש לך מה????" שחר התעצבן. "כוחות!" רועי הפך בין רואה לבלתי נראה ניסה להזיז דברים… "אז בואו נראה, אתה לא יכול לעוף או לקפוץ לגובה או לרוץ כמו מיקי… אבל להיות שקוף כן?" שחר הוא החכם ביננו. "כן!" רועי התלהב. "חכה… אולי תנסה להרים משהו כבד…" שחר הציעה. רועי לא הצליח אבל אני כן! הרמתי ארונית ספרים ,תנור, ומיטה, ביחד! "יאלה חברה מחר נלך שוב לבית הישן שלי ונחפש אולי יש עוד כופסא?" הצאתי. שחר הנהן, כנראה מקנא שאין לו כוחות… "אה ומצאתי את זה בחדר של עדנה…" רועי נתן לי פתק. "מיקי הוא שלכם, אם לא יביאו אותו אליכם לאימוץ אנחנו נדאג לזה… אל תתנו לו למצוא את הכופסאות! ממנו שורפי האש!" קראתי. "שורפי האש?" שחר חשב מעט… "בטח יש משהו באינטרנט אחפש מחר בבית הספר, כרגע זה זמן השלמת שינה…" שחר הוסיף והלך לחדרו. רועי ואני הלכנו אליי לישון ביחד, לא רציתי להיות לבד עם עדנה…
תגובות (0)