הרגע שחיכיתי לו פרק 6 (ואחרון)

הרגשתי פרץ אנרגיה חזק, וכאילו נשמתי לראשונה. "היא חייה! הדופק חזר למצב יציב!!" נשמעה צעקה של אחות לרופאים, "יופי!" ענה אחד הרופאים. "את בסדר? את שומעת אותנו?" שאל הרופא והביט בעיני. הרגשתי את הכאב ברגל חוזר שוב.. חייכתי חיוך קטן והבנתי שחזרתי לעולם החיים. הנהנתי לרופא. "יופי, אנחנו רק צריכים לנקות את הרגל, לחטא אותה ולחבוש ואז נשחרר אותך לחבר הבעייתי שלך. "בעייתי?" שאלתי בקול שקט, לוחש, צרוד וכואב. "שנכנסת לחדר הניתוח הוא לא הפסיק להשתולל, הוא רצה להיכנס איתך לכאן, אבל לפי הכללים אסור… והוא התחיל לריב עם הרופאים והמאבטחים. עד שפשוט נרגע". ענה הרופא "באמת?" שאלתי "ריאן?" שאלתי בכאב שוב. "כן, זה שמו". אמר והביט ברגלי. "אנחנו צריכים לנקות את הפצע אז תנשמי עמוק.. אוקי?" אמר הרופא. "אוקי" עניתי. זה יכאב.. לא כמו קודם… אבל יכאב… צווחתי וצרחתי כשחיטאו לי את הפצע, ושהחדירו לי חומרים אחרים. הרופא הזריק לי חומר ליד, "מה זה? מה הזרקת לי?" שאלתי בכעס. "זה רק משהו שירגיע אותך ויעזור לך להירדם" אמר… וקולו כבר לא נשמע ברור עד שלא שמעתי כלל..

ראשי כאב, רגלי צרבה וראשי היה חבוש. אור מסנוור הופיע פתאום, פקחתי את עיני וראיתי את ראין וכריס יושבים על קצה מיטתי. בהיתי בהם שאלתי "סליחה? אנחנו מכירים?". כריס וריאן פערו את עיניהם "כן.. אני כריס.. וזה ריאן… את לא זוכרת אותנו?" שאל כריס בהלם. "לא.. מצטערת" עניתי בעצב. "את בטוחה?" שאל ריאן בעצב. "כן. אני בטוחה" עניתי בביטחון. הם התיישבו על המיטה באכזבה, ונאנחו בעצב. חייכתי וצחקתי. "למה את צוחקת?" שאל כריס. "ברור שאני זוכרת אתכם יא מפגרים!!" עניתי מתפוצצת מצחוק. ריאן חייך והתחיל לצחוק. כריס רק חייך. "את מטומטמת! אמרו לך את זה?? הפחדת אותי רצח!!" אמר ריאן והתקרב לחבק אותי. התלבטתי אם לקבל את חיבוקו או לדחות אותו… כי מצד אחד.. אני אהבתי אותו והוא פגע בי.. אבל מצד שני.. אני סוג של סלחתי לו.. ואני עדיין אוהבת אותו… לבסוף קיבלתי את החיבוק שלו… חם ואוהב בדיוק כמו שזכרתי… חיבקתי אותו חזרה ופזלתי הצידה כדי לראות את כריס… ראיתי אותו מביט בנו במבט עצוב.. אבל מפויס, הבטתי בו והצעתי לו להצטרף לחיבוק. הוא חייך והצטרף לחיבוק. "אז… זה בטח כאב.." אמר כריס כשהביט על הרגל החבושה שלי. הבטתי בה וחייכתי. "כן, זה כאב… אבל זה היה שווה את זה" עניתי וחייכתי אליו. "באמת? למה?" שאל והביט בי במבט מבולבל. "כי אפשר לומר שפגשתי חברים… ישנים-חדשים… שלא ראיתי הרבה זמן, והם חסרו לי… מאוד". עניתי. כריס חייך וצחק. אני וריאן צחקנו יחד איתו. "התגעגעתי אליכם" אמרתי וחיבקתי אותם. "גם אנחנו… תאמיני לי" אמר ריאן בקול מצחיק. "אוי, אני מאמינה! שמעתי איך נאבקת עם המאבטחים והרופאים כדי להיות איתי בחדר ניתוח… איזה מפגר" אמרתי. ונתתי לריאן נשיקה קלה בלחי. הוא הביט כריס, כריס הביט בו במבט חסר רגש. "את האמת..? שלא רק אני נאבקתי עם המאבטחים והרופאים… גם כריס נאבק". הוסיף ריאן בקול רציני. הבטתי על ריאן במבט מפויס, ואמרתי "אם כך, אז גם לו מגיע נשיקה" חייכתי והתקרבתי אליו כדי לתת לו נשיקה על הלחי, והוא הפנה את מבטו כך ששפתי נגעו בשלו. הוא נישק אותי נשיקה קטנה… פערתי את עיני והתנתקתי ממנו. הוא הסתכל לי בעיניים במבט כואב ויצא מהחדר. הבטתי על ריאן במבט מודאג ומבולבל. ריאן יצא מהחדר בעקבות כריס. השפלתי את מבטי לרגלי וניסיתי לחשוב… מה אני אומר לו? "היי, אני יודעת שאתה אוהב אותי, אבל אני אוהבת את אחיך"? לא!! זה כל כך טיפשי!!!, בזמן שאני שקועה במחשבות, כריס נכנס לחדר. הסטתי את מבטי מרגלי לכיוונו. "היי" לחש והתיישב לידי בכיסא. "הי" עניתי. "מצטער על.. ה… נשיקה.." אמר בשקט. "זה בסדר…" עניתי גם אני בשקט. "את יודעת שאני אוהב אותך… ו… אני לא יכול… לא יכול לסבול את המחשבה שאת תהיי עם מישהו אחר.. עם בחור אחר…" אמר. "אני…" התחלתי לומר, אך הוא קטע אותי "אבל אם את עם מישהו… אני שמח שאת עם אחי… הוא בחור נהדר". אמר ויישר את עיניו לעיני. "תודה…" עניתי. "כי זה חשוב לי מאוד.. אני אוהבת את אחיך עד שזה כואב… ואני לא יכולה לסבול את זה מבלי לשמוע את זה ממך". "אני יודע" ענה "אפשר… רק… נשיקה אחרונה?… כדי להיזכר איך זה? בלי עצירות או משהו? רק אחת קטנה?" שאל במבוכה.
חייכתי חיוך קטן ועניתי "אוקי". הוא התקרב אליי והתיישב לידי. ראשו מתקרב אלי, לאט… עיננו נעצמות ושפתינו נוגעות זו בזו. ידיו נוגעות בעדינות בשערי…. התנתקנו בעדינות. "וואו.. זה היה… נחמד…" אמר וקם באיטיות שחיוך קטן מבצבץ משפתיו. חייכתי חזרה חיוך קטן. הוא יצא מהחדר… לאחר כמה שניות, ריאן נכנס.
חייכתי אליו חיוך שמח. הוא החזיר לי חיוך מאושר וחיבק אותי חזק בחיבוק חם ואוהב… אותו חיבוק שאני אוהבת… הוא התיישב לידי על המיטה שאני בזרועותיו. "אני מצטער… על הכל" אמר והביט בעיני. חייכתי חיוך קטנטן ועניתי "זה בסדר.. אני מבינה". התחבקנו חיבוק ארוך כשחיוך משותף מופיע על פנינו.
"התגעגעתי אליך" לחש באוזני. "גם אני התגעגעתי אליך" לחשתי חזרה. התחבקנו חיבוק שמאוד רציתי… ועוד מהחיבוק עיננו ננעצו זה בזו. חיוך התפשט על שפתינו… עיניו רפרפו מעיני לשפתי וחזרה לעיני… עיני רפרפו לשפתיו וחזרה לעיניו… ראשינו התקרבו לאט לאט… עיננו נעצמות… שפתינו נגעו זה בזה ברפרוף… ידיו אוחזות בראשי… ידי עוטפות את ראשו… שפתינו נצמדו יותר ויותר.. לשונו… ולשוני.. ידיו מחליקות לאורך גופי… זה היה הרגע המושלם… הרגע שחיכיתי לו…