הרגע שחיכיתי לו פרק 5

אני מתעוררת… במקום לבן… מה זה? איפה אני? למה אי פה? איפה המיטה? הרופאים? אני קמה על רגלי בזהירות ונזהרת על הרגל ובוחנת בבלבול את נמקום. הבחנתי שהכאב נעלם… "את במעבר" נשמע קול מוכר. "מעבר? מעבר למה?" שאלתי והסתכלתי סביב… "מי מדבר? הראה את עצמך!" צרחתי. "את במעבר בין החיים למוות… בין העולם התחתון לבין העולם העליון.. בין ארץ החיים לבין ארץ המתים…" ענה הקול ונשמע כאילו הוא קרוב יותר מתמיד. "מה? מה זאת אומרת?" שאלתי והסתובבתי כדי לבדוק מי מדבר.. אבל לא מצאתי אף אחד… "את עכשיו במקום שלו אנחנו קוראים "התחנה", "התחנה" הוקמה בשביל אנשים כמוך… שעכשיו, נפשם כבר לא בעולם החיים… אך היא גם לא בעולם המתים…" ענה הקול. אני מכווצת את גבותיי.. מנסה להיזכר למי שייך הקול החם הזה… קול שלא שמעתי כבר שנים… ובאותו הזמן אני שואלת "אוקי.. נראה לי שהבנתי… אני פה בגלל שאני נחשבת בעולם החיים כ"מתה" אבל עם זאת אני נחשבת גם כ"חיה" בעולם המתים?" שאלתי. "בדיוק". ענה הקול. "אז מתי אני אגיע לעולם המתים?" שאלתי וניסיתי להיזכר מאיפה לעזאזל מוכר לי הקול הזה… "כאן זו הבעיה" ענה הקול "את צריכה לבחור". "מה?" גיחכתי "אתה רציני?"… "אני נשמע לך צוחק?" שאל הקול ברצינות. "לא, סליחה, צודק" עניתי במבוכה "אז אתה אומר שאני יכולה לבחור לאיזה עולם לעבור?". "כן" ענה הקול. "ו… אם אעבור לעולם החיים… אני אחזור לריאן? לכריס? לאהבות והאכזבות שלי…?" אמרתי בשקט. "כן. והם יחשבו שפשוט קרה נס ואת בחיים" ענה הקול. "ו.. אם… אעבור לעולם המתים… אתאחד עם אנשים שאיבדתי…? עם אמי? עם אבי? עם אחותי הקטנה?" שאלתי בעצב החלוק בשמחה. "כן." ענה הקול בטון מבין. "זו באמת בעיה…" עניתי בקול מסובך… "אפשר להציע לך משהו?" שאל הקול בנימה חמה ואוהבת. "למה? אני לא מכירה אותך… ואתה בטוח לא מכיר אותי.." עניתי בכעס. "תאמיני לי שאני מכיר אותך כבר מהיום שנולדת… אני יודע עלייך הכל" ענה הקול בטון רגוע. "אה. באמת? כמו מה?" שאלתי בזלזול. "אני יודע שאין לך צבע אהוב.. יש לך 5…שחור, לבן, כחול, ירוק ואדום, אני יודע שאת שונאת ורוד, ואני יודע שאת לא אוהבת בנים ערסים או בנות פרחות… אני יודע שמילה הראשונה שידעת להגיד היא "אבא", אני יודע ש… איבדת את משפחתך בתאונה שעברתם בגיל 5… אני יודע שאת מתגעגעת אליהם נורא… ואני יודעת שאת עברת הרבה סבל במהלך השנים.. עברת המון משפחות מאמצות… עד שהגעת לגיל 16… שכבר ברחת ממשפחה מאמצת… ואת גרה בדירה נטושה.. שיפצת אותה בקטנה…ואת לומדת עכשיו בתיכון… פגשת בחור שאהבת.. הוא שבר לך את הלב… התחברת עם אחיו.. וגם אחיו שבר לך את הלב… אבל את עדיין אוהבת אותו… ואת סולחת לו… אני יודע שאת רוצה לעלות ולעבור לעולם המתים, וכן.. המשפחה שלך מחכה לך… אבל גם בעולם החיים יש אנשים שמחכים לך… ואני בטוח שהמשפחה שלך תבין את ההחלטה שלך לחזור לעולם החיים". ענה הקול בטון חם. "מאיפה אתה יודע את כל זה?" שאלתי בהלם אבל ניסיתי להיראות רצינית. "אמרתי לך.. אני מכיר אותך" ענה הקול. "טוב.. ומי אמר שהמשפחה שלי לא תתאכזב אם לא אעבור לעולם המתים?" שאלתי בעצב. "אני" אמר הקול. ויד נגעה בכתפי. הסתובבתי וראיתי את אבי. "אבא?" שאלתי, מתאפקת לא לבכות, אני בקושי מצליחה לעצור את הדמעות. "איב" אמר בקול שבור. חיבקתי אותו חיבוק גדול וחזק. לא רציתי לשחרר אותו, שלא יעלם לי שוב… הוא החזיר לי חיבוק גדול וחם. "אני כל כך מצטער… אני מתגעגע אלייך כל כך.." אמר ודמעות זולגות מעיניו. פרצתי בבכי ולא יכולתי להאמין… אבא שלי.. "אל תצטער… זה קורה להמון משפחות.." עניתי. התנתקנו, "אמא בסדר? גלי? היא בסדר? איך היא מתמודדת?" שאלתי מהר. "הן בסדר. הם מתגעגעות אלייך כל כך… אבל הן אמרו לי לשכנע אותך לחזור לעולם החיים… כדי שתגמרי את מה שהתחלת… כי ישלך עוד חיים ארוכים לפנייך.. ועוד כמה אהבות" אמר וניגב את דמעותיו. "אני יודעת.. אבל אני רוצה להיות איתכם.. אתם חסרים לי… חסר לי החיבוקים של גלי כל בוקר… חסר לי את הנשיקה שהעירה אותי כל בוקר… חסרים לי התבשילים והבדיחות הגרועות שלך.." אמרתי. "אני יודע.. הם באמת היו גרועות.. אבל צחקת מהם… ואני יודע שאת מתגעגעת אלינו.. אבל הן מאוד רוצות שתחזרי לעולם החיים… יש לך שם חיים" אמר וחייך. "אוקי" עניתי "אני אחזור אליהם… לחיים שלי שבעולם החיים…" אמרתי וחיבקתי את אותו חזק חזק. "אני אוהב אותך ואני גאה בך עד שהגעת עד כאן" אמר. "אבא… אני אוהבת אותך כל כך.." עניתי. חייכנו. "אז" אמר אבא "עכשיו אמורות להגיע שני רכבות, אחת לעולם החיים, ואחת לעולם המוות. זכרי, אסור לך לעלות לרכבת האדומה, לא משנה מה, אל תעלי עליה. רק לרכבת הכחולה. אוקי? לרכבת הכחולה" אמר אבא. "אוקי" עניתי. "אה.. אבא.. יש לי שאלה.." שאמרתי. "כן? מה היא מתוקונת?" שאל. "אנחנו פה כבר הרבה זמן… לא יודעת… אז הרופאים למטה כבר בטח ויתרו לא? הם לא ינסו להחיות אותי כל כך הרבה זמן.." שאלתי בסקרנות. "אה, לא, תביני… כל מה שפה קורה בשעות, שם… בארץ החיים… קורה בדקות, או שניות במקרה הזה" ענה אבא בחיוך חכמוני כזה. גיחכתי "אה.. טוב" עניתי וחיבקתי אותו חיבוק גדול. הוא החזיר לי חיבוק. הגיעו שני הרכבות. "הרכבת הכחולה. תזכרי". אמר והתרחק. "אוקי" הנהנתי והתקרבתי לרכבת הכחולה. הצבתי את רגלי הפצועה על המדרגה, והבטתי באבי המסמן לי לעלות. נכנסתי לרכבת. והדלתות נסגרו לאט. הרכבת התחילה לנסוע.. וכך אבי דוהה ונעלם.