הרגע שחיכיתי לו פרק 4

הגענו לגינה ציבורית רחוקה יחסית משאר הגינות. רחבת דשא גדולה ומתקנים כמו מגלשה ונדנדה, בצד הרחבה, עמד עץ מכופף וגדול שמכסה ספסל מעץ… התיישבנו שם. בהינו זה בזה. "היה לי כיף היום" לחשתי. "אני שמח. גם אני נהניתי" לחש חזרה. חייכנו אחד לשני חיוכים קטנים. נשמע צלצול SMS והוא הביט בטלפון. "כבר מאוחר… תראי את השמש.. כמעט שקיעה" אמר ריאן והביט בשמש. הבטתי אל השמש… יפהפייה כל כך… ריאן הביט בי ומעיניו נשקפו כל כך הרבה רגשות… אהבה.. שמחה.. אושר… אבל עם זאת.. עצב… הוא הפנה את ראשי עם קצות אצבעותיו לכיוונו. חייכתי אליו חיוך קטן ובחנתי את עיניו… מה קורה? למה עצב? חשבתי שהוא שמח… הוא נישק אותי נשיקה גדולה ומלאת תשוקה לאור השמש והשקיעה. החזרתי לו נשיקה… ידיו אוחזות בעדינות בראשי… אני מניחה את ידי על ראשו… המשכנו להתנשק שוב ושוב… לא רציתי שזה ייגמר… אבל הוא השמיע גניחות שבר וקול שבר ועצב מדי פעם… וניסה להתנתק ממני… כשהתנתקנו, הוא אמר "אני מצטער… אני לא יכול לעשות את זה…" מה? אבל… התנשקנו… "מה קרה?" שאלתי בעצב. "אני לא יכול… אני לא יכול.. איזה חבר אני? איזה אח…?" הוא שאל בלחש עצוב והביט ברצפה מבולבל ועצוב. "מה? על מה אתה מדבר?" שאלתי בעצב "אני לא יכול לנשק אותך! אני אח גרוע!" אמר בכעס. אח..? מה? "כריס קשור לזה?" שאלתי בכעס את ריאן. "כן.. הוא אוהב אותך, ואני כמו אח מטומטם נישקתי אותך ושיחקתי בך!!" ענה ריאן בעצב ובלבול… "מה…? שיחקת בי? רצית רק איזה סטוץ' קטן בשביל לעצבן את אח שלך?" עניתי בקול שבור והתרחקתי ממנו לאט לאט.. הרגשתי כאילו ליבי מחסיר פעימה.. כאילו הוא נתלש מגופי.. כאב גדול הציף אותי. הוא הביט בי ופער את עיניו "לא, לא, לא, לא, את לא מבינה… אני לא שיחקתי בך! טוב.. בהתחלה כן, אבל אז הכרתי אותך והתאהבתי בך! אני מצטער! לא התכוונתי! זה היה בצחוק! לא התכוונתי להתחבר איתך!! אבל אז התאהבתי בך!! אבל אני התאהבתי בך!!! התאהבתי בך!… התאהבתי בך!…" מילותיו הדהדו בראשי… הרגשתי מסוחררת… לא יכולתי להישאר שם.. התרחקתי יותר ויותר. הוא נעמד בשקט. נעצרתי והסתכלתי על הרצפה.. עליו.. על שפתיו.. על עיניו… הוא רץ אליי ותפס בידי "אני מצטער! בבקשה! זה היה בטעות! זה טעות!!" אמר והידק את ידיו סביב ידי, "אה.. אז עכשיו אני טעות?!" צרחתי והשתחררתי מאחיזתו "תתרחק ממני!!" צרחתי ורצתי משם. הוא רץ בעקבותיי, לא יכולתי להסתכל עליו.. פרצתי בבכי ענקי, דמעות נוזלות מעיני.. וראייתי מיטשטשת… אני ממשיכה לרוץ הכי מהר שאני יכולה.. העיקר להתרחק משם.. ממנו… והוא ממשיך לקרוא בשמי ולרוץ אחרי "עזוב אותי!!" צרחתי והמשכתי לרוץ. הגעתי לשביל ארוך מלא עצים ושיחים.. לא הכרתי אותו.. כנראה שביל חדש, אבל המשכתי לרוץ.. לא רציתי לראות אותו.. לא רציתי לדבר איתו.. "איב חכי!! עצרי!!" צרח והמשיך לרוץ אחרי. "עזוב אותי!! תתרחק ממני!! אני לא רוצה לראות אותך יותר!!!" צרחתי שוב ושוב והמשכתי לרוץ עוד ועוד.. הוא ממשיך לרוץ אחריי וממשיך לצעוק "אני מצטער!! זה לא היה אמור להיגמר ככה!! אני אוהב אותך!!" צרח וצעק "עצרי!!" צעק. לא הקשבתי לו והמשכתי לרוץ. השביל לא נגמר.. הוא כל כך ארוך.. מלא בשיחים ועצים וקרשים וגזעים בכל מקום. הדמעות טשטשו את ראייתי וראשי מסתחרר יותר ויותר. רגליי רועדות, וליבי נשרף, וידיי מזיעות. "איב תיזהרי!!!" צרח ריאן, הפניתי את מבטי לאחור וראיתי את ריאן, במבט מודאג ועצוב וכואב. הרגשתי כאב עז ברגל והתמוטטתי למדרכה. הפניתי את מבטי לרגל וראיתי חתיכת מתכת תקועה וחוצה את רגלי. התחיל לרדת ולנזול הרבה דם. ריאן צרח "איב!!" התקרב אליי בריצה והתכופף אליי. הרגשתי מסוחררת, כבר בקושי ראיתי משהו.. רק ראיתי את המדרכה מוכתמת ועטופה בשלוליות דם מסביבי. "איב!! תגידי משהו!!!" צעק ריאן וליטף את פני. ניסיתי לזוז, התיישרתי לישיבה וקמתי לאט "תתרחק ממני" אמרתי, והתחלתי לצלוע במהירות להמשך השביל. "איב! עצרי! נו איב!!" התחנן וצרח, הוא התקדם אליי. אני מאבדת כמויות דם גדולות… אני מיטשטשת.. אני איבדתי מודעות, ושיווי משקל והתמוטטתי לקרקע. "איב!!!" שמעתי את קולו של ריאן ותפס אותי חזק. "איב! תגידי משהו!! בבקשה! אני מזמין אמבולנס!! תגידי משהו!!" צרח והתחנן. אני שומעת קולות וצלצולים מוזרים.. שמיעתי מיטשטשת.. "הלו? בית חולים? חברה שלי נפצעה.." התחנן וצרח לטלפון.. "את שומעת? איבי?! האמבולנס בדרך! בבקשה תחזיקי מעמד!". אני לא יכולה לנשום ברציפות… קר לי.. אני רועדת… לא רק בגלל הקור.. גם בגלל הכאב.. הנפשי והפיזי… "איב…. את קפואה.." אמר בעצב ריאן וקירב אותי אליו. "ע..ע….ע… עזובבב… אותייי…." ניסיתי לומר.. "איב… אני מצטער.. התנהגתי כמו אידיוט.. אני צריך אתך.. בבקשה…" התחנן ואימץ אותי לליבו. הוא הסיר מעליו את החולצה וכיסה אותי. הבטתי בגופו… כל כך יפה… אבל עם זאת שנוא… ראשי נשמט למדרכה בזמן שהוא מנסה לחמם אותי בחום גופו. לאחר שתיקה ארוכה, אמר "איב, אני מצטער… התנהגתי כמו אידיוט…. אבל בבקשה…. תביני… זו לא אשמתו של כריס.. זו אשמתי.. אני שלחתי לך את הSMS מהטלפון שלו… פשוט… כל כך קינאתי.. רציתי גם חברה כמוך.. מישהי לצחוק איתה… מישהי יפה.. חכמה… שמבינה אותי ומקבלת אותי כמו שאני.. בבקשה.. אם את לא רוצה לדבר איתי.. אני מבין… אבל אל תנתקי קשר עם כריס… הוא אוהב אותך.. וגם אני…". הוא הפנה את ראשי אליו וליטף את פניי, הבטתי בעיניו והבנתי הכל… אבל לא היה לי מספיק כוח כדי לדבר ופשוט נגעתי בידו.. נשמע קול הסירנה של האמבולנס ממרחק.. ריאן חייך ואמר "הם כאן! הם הגיעו!". "יש פה מישהו?!" צרחו הפרמדיקים. "כן!! אנחנו פה!! אני התקשרתי לאמבולנס!!" ענה ריאן. הפרמדיקים התקרבו במהירות עם אלונקה והעמיסו אותי עליה… ריאן נעמד ולא שיחרר את ידי והלך איתי לאמבולנס.. אני מתאמצת להשאיר את עיני פקוחות… עלינו לאמבולנס שידינו אוחזות זאת בזאת בחוזקה באמבולנס ידיו רק הידקו את אחיזתם בשלי. התחילו לשאול את ריאן שאלות על המקרה, איך זה קרה, בעקבות מה, כמה זמן היינו שם?… הוא ענה על השאלות במדויק ולא השמיט אף פרט… הוא הביט בי בצער הזיז את שפתיו "אני מצטער…"
אני ממצמצת בעיני כדי לא לעצום את עיני.. כדי לא לאבד הכרה.. זה קשה כל כך… הכאב כל כך חזק… ומכונת ההנשמה בקושי עוזרת… אחזתי בחוזקה בידו והידקתי את האחיזה יותר ויותר כדי לא לעצום את עיני… הוא מביט בי בעצב "איב, אל תוותרי! אנחנו כבר בבית החולים!! בבקשה.. אל תוותרי…" הוא אמר בתחנונים.. נזלה לו דמעה מהעין… "בבקשה.. איב.. אל תוותרי.. אני אוהב אתך.. כריס אוהב אותך.. בבקשה… אני לא רוצה לאבד אותך…". נכנסנו לבית החולים והעבירו אותי למיטה על גלגלים. "יאללה אנשים! זוזו!! זוזו!! היא לטיפול נמרץ!! קדימה!!" צעק אחד האחים לרופאים ולמנתחים. גלגלו את המיטה לעבר מחלקה סגורה.. הוכנסתי במהירות למקום מלא אורות והבהובים.. וידו של ריאן נאבקת בידי הרופאים שמנסים להפריד את ידינו. "תנו לי להיכנס!! בבקשה..!!" צעק והתחנן ריאן בעצב… לבסוף ידינו הופרדו והסיעו אותי לחדר ניתוח… "לא!! תנו לי להיכנס!!! עזבו אותי!!! תנו לי להיכנס!!" נאבק ריאן ברופאים "תנו לי להיכנס!!! בבקשה!!" צרח והתחיל לבכות "תנו לי להיכנס.. בבקשה!" צעק והתמוטט על רגליו על הרצפה…
אני נאבקת להשאיר את עיני פקוחות… הכאב כל כך עז וחזק… ואני נאבקת בכל כוחי שנשאר לי כדי להישאר ערה… "זה עומד לכאוב., אני מצטער, תנשמי עמוק" נשמע קולו המעורפל של אחד הרופאים. כבר לא ראיתי כלום.. הרגשתי.. אוויר. כאילו.. אני חופשיה.. הרגשתי.. שלמה.. חסרת דופק.. דם.. כאב.. ורק לכמה שניות אחדות..
הרגשתי שוקים מלאים אנרגיה וכאב חודרים לגופי, ראיתי את הרופאים מצמידים ולוחצים לגופי מכשיר. הכאב חזר והפעם חזק יותר ויותר הרגשתי כאב חונק והוא גובר יותר ויותר. לא יכולתי לנשום מרוב כאב. צרחתי צרחה כל כך חזקה עד שלא יכולתי עוד. הבטתי ברגל וראיתי שחתיכת העץ הוזזה ממקומה. "די!! תפסיקו!!" ניסיתי לצרוח, "די!!" ניסיתי לצרוח אך לא נשמע קול מפי. הוא רק נפתח ועיניי פעורות בכאב והלם. לא יכולתי לזוז… כאב לי כל כך עד שפשוט.. הדבר היחידי שיכולתי לעשות היה רק להתפתל במיטה. "אני יודע שזה כואב אבל תנשמי עמוק.. זה כבר נגמר" נשמע במעורפלות קולו של הרופא,. התפתלתי במיטה מרוב כאב וייסורים… הזמן חלף כל כך לאט.. והכאב רק החמיר יותר ויותר… לבסוף.. המתכת הוצא החוצה, "אל תדאגי.. הוא בחוץ.. עכשיו רק צריך לנקות את הפצע, לחטא ולתפור אותו…" הרופא המשיך לדבר… אבל לא יכולתי עוד.. ניסיתי להיאבק עד עכשיו.. . "הדופק שלה מואט!! אנחנו מאבדים אותה!!" נשמעות צרחות לחישות מוזרות מאחורי… עיני נעצמות לאט לאט… אני מרגישה כל כך חלשה… אני שומעת מילים מעוותות וצלילים מוזרים…
ולבסוף… דממה…