הרגע שחיכיתי לו.. פרק 1

אני יושבת על כיסא באוטובוס, וכריס מולי. אנחנו לא מדברים, לאחר כמה שניות הוא אומר "יפה" אני נשענת על עמוד העצור ושואלת "מי?" הוא מחייך ועונה "את".
חייכתי "באמת? תודה" עניתי. "כן, יש לך עיניים יפות ושיער יפה" אני מתמתחת ואומרת "תודה". האוטובוס עוצר והוא יורד.
היום ממשיך כהרגלו , אני יורדת בבית, אוכלת, מכינה שיעורים.. כרגיל… ולבסוף החלטתי שמשעמם לי ונכנסתי לפייסבוק.

נשלחה לי הודעה "היי " ההודעה הייתה מכריס. "היי " עניתי. ומשם השיחה התגלגלה…

למחרת בבצפר, אחד המקובלים נתקל בי והפיל את מחברת הציורים שלי לרצפה. "תסתכלי לאן שאת הולכת מכוערת" אמר וכל השכבה צחקו.
"מה זה?" שאל בזלזול והרים כמה מהציורים שלי "חברים, נראה לי שמצאנו את ואן-גוך הבאה!!" אמר בלגלוג וקימצ'ץ את הציורים.
הוא דרך על כמה וזרק אחרים לכיווני. "תלמדי את הלקח כלבה" אמר ושלח לי מבט גועלי.
"עזוב אותה ריאן" נשמע קול מאחורי. הפניתי את מבטי וראיתי את כריס עומד ומסתכל במקובל. המקובל הסתובב וסרק את כריס במהירות "מישהו שאל אותך?" שאל המקובל בקול מעצבן.
"לא. אבל זה לא אומר שאסור לי להתערב" הוא ענה והתקרב באיטיות.
"טוב בננות… יש פה מצב לא נעים בן אחים… הלכנו!" אמר המקובל ואחריו שני השפוטות שלו.
מה קרה כאן עכשיו? כריס עמד עכשיו נגד אחיו כדי להגן עליי?
"מצטער על זה" אמר כריס ועזר לי לאסוף את הציורים. "תודה" עניתי בביישנות.
"זה כלום" ענה בצניעות. "אפשר ללוות אותך לשיעור?" שאל בשמחה.
"בטח" עניתי וחייכתי. ומשם היום המשיך… וככה גם הזמן.. החודשים הגיעו ועברו.. ואני וכריס התקרבנו יותר ויותר עם כל יום שעובר… נקלענו לסיטואציות מביכות… התנשקנו… בילינו יחד… צחקנו.. ואפילו סתם שתקנו.

יום אחד קיבלתי SMS מכריס "היי, באלך לצאת היום?" את האמת…? רציתי "בטח על מה חשבת?" עניתי
"תפגשי אותי הים בשבע בסינימה בדינזאורים" הוא ענה. "אוקי " עניתי חזרה.
נכנסתי להתקלח, וכשיצאתי סידרתי את השיער בצורה מיוחדת, התאפרתי בעיפרון שחור וצללית מעושנת, גלוס מבריק
לבשתי שמלה סגולה צמודה עם אקססוריז שתואמים לנעלי הבובה הכהות.
"כבר יצאת?" שלחתי לכריס SMS "כן, אני בדרך לשם. ואת?"
"יופי! אני בדיוק יצאתי". עניתי ונכנסתי למכונית.
כשהגעתי הוא לא היה שם. התקשרתי, אבל השיחה עברה מיד לתא קולי.
נו טוב.. בטח נגמרה לו הסוללה.. הוא אמר שניפגש בדינוזאורים.. אז חיכיתי שם.
עברה שעה… עברו שעתיים… עברו שלוש… אבל הוא לא הגיע. התקשרתי ושלחתי SMS אבל הוא לא עונה…
אני מוצאת את עצמי יושבת, בחוץ, ליד בובות דינוזאורים ומתחיל להחשיך…
אני כ"כ כועסת עליו!!! אני לא מאמינה שדפק לי ברז!!.

פתאום ראיתי את המקובל ואת השפוטות שלו עוברים ליידי. מה לעזאזל הם עושים פה?.
"היי, תראו מי זאת!" אמר המקובל בחיוך מאולץ לשפוטות "זו ואן גוך!!" השפוטות והמקובל צחקו "מה את עושה פה?" שאל המקובל.
"זה מוזר, בדיוק התכוונתי לשאול אתכם את אותה השאלה" עניתי. המקובל שירבב את שפתיו וענה" באנו לעשות מסאז'ים ואת הדגים הקטנים האלו… ושוב.. למה את פה?"
נאנחתי.. "הייתי אמורה להיפגש עם אחיך.. אבל כפי שאתה רואה הוא הבריז.." עניתי בכעס
"מה?! איזה מניאק!" המקובל הגיב בכעס מאולץ. לא ידעתי איך להגיב, אז פשוט נשמתי נשימה עמוקה.
"את יודעת.. יש לנו מקום לעוד מישהי.. רוצה להצטרף?" שאל המקובל בשקט.
מה?? אני? איתם??? אבל מצד שני.. הבריזו לי… "טוב" עניתי ביובש ושילבתי ידיים עם השפוטות

את האמת..? נהניתי. היה כיף… הצטלמנו, שמענו מוזיקה, ראינו סרט, עשינו מסאז'.. הדגים הקטנים דגדגו לי את האצבעות.. התיישבנו לאכול סלטים במוזס ואז הלכנו לקנות בגדים ונעליים. ובסוף הערב החלפנו מספרי טלפון. היה כל כך כיף….
והאמת? שכחתי מכריס ומההברזה שלו.