הרגל מגונה

מהרגלי המגונים; לבלות את הלילה מכורבלת עם הבדידות בשמיכה אחת, להכנס לשיחות ישנות עם האנשים שבעבר הייתי כל עולמם. קודם לבהות בתמונתם המעודכנת ולתהות.. לראות כמה הם גדלו, התבגרו.. לאחר מכן לקרוא את הסיפור מסופו עד תחילתו, כמו שזה היה אמור להיות בסרטים.. קודם הכאב העצום, ההודעות המרובות שלא זכו למענה מהצד השני, כל כך הרבה סימני שאלה, ומעט מאוד תשובות.. אחר כך, הריחוק, הודעות סתמיות שכשלו מלהלחין שיחת חולין כה פשוטה וקרה, אדישות, סינונים, הטחות אשמה אחד על השני, כאילו לא ידענו שלרסק זוגיות לרסיסים צריך שניים… לאחר מכן כל הלהט, כל המריבות המטופשות על דברים כה שוליים שגם אם אאלץ את עצמי לא אצליח לזכור על מה הם היו. המון דמעות, המון תחנונים והצהרות אהבה ומחילות שלא התקבלו. כי האגו היה האחמש במערכה הזו. ולבסוף, ההתחלה המתוקה. לקח לי המון זמן לסיים אותה, למרות שמבחינתי זה הרגיש כמו יום בודד. המון הודעות, הרעפת אהבה לכל מקום, בכל הזדמנות, בכל הודעה ובכל הקלטה קולית, יכלתי להזכר בכל חיוך וחיוך שעלה על פניי כשראיתי את אותן הודעות, אותו אושר טהור, הרצון רק להיות אחד עם השנייה ולא יותר מזה. הכמיהה לגרום לשני להרגיש כאילו הוא המושלם באדם, כי הוא אכן היה מושלם, כן היית מושלם, כי השלמת אותי. זה מה שהיה חשוב.
ואז אני חוזרת בחזרה לתמונת הפרופיל, ורואה שזה לא הבן אדם שהתאהבתי בו. זה מישהו אחר. שלי נשאר בדיוק פה, רואים? 29 בספטמבר 2015. לא, אל תהיו מגוכחים, אז מה אם זה אותה ההיסטוריה? 3 שנים יכולות להכיל עולמות שלמים, ובאותה מידה להרוס אנשים אהובים.