"הרבה ממך נשאר" – סיפורי ערסים – פרק ראשון

פרק ראשון – צרפתיה

אני חושבת שמאז שהייתי בת ארבע אהבתי את הים. אמנם לא אהבתי להיות לבושה בבגד ים, אבל כן אהבתי לשבת על החול, במקום מבודד, בלילה, ולהשקיף על הים.
אהבתי את ריח המים, אהבתי את הרוח הקרירה אשר הרעידה את גופי מעט, ואהבתי לטמון את ידיי עמוק בחול, ולחשוב. לחשוב על הכל.
תמיד רציתי חיים רגילים. אני חושבת שככל שהתפללתי לחיים רגילים ונורמלים, כך קיבלתי חיים משוגעים למדי. כולם תמיד אומרים לי שאני רק עוד ילדה קטנה, שאני לא מבינה דבר מהחיים שלי, ושלא עברתי שום דבר מסעיר או הרסני. אני נוטה לשתוק ולהשפיל מבט שאומרים לי את זה, אך עמוק בפנים, אני יודעת שהם טועים.
✰~★~✰~★~✰~★~✰
"אוריאן," קולה של אמי ניתק אותי ממחשבותיי. הפנתי את מבטי אליה, והבעתה הקודרת התגלתה אל עיניי,
"כן, אמא?" עניתי לה בצרפתית. במשך שש עשרה שנות חיי גרתי בצרפת, אך בשנים האחרונות למדתי הייטב את השפה העברית. אך עדיין, הרגשתי יותר בנוח לדבר עם אמי בצרפתית.
"כמה פעמים אמרתי לך להפסיק לחלום בזמן נסיעות?" היא נבחה, מדברת בעברית עטופה במבטא צרפתי. אמי תמיד הייתה אישה קרה.
בזמן שהיא לא סטרה, היא קיללה. בזמן שהיא לא קיללה, היא צעקה.
ככה היו החיים בחברת אמי.
"אוריאן, תספרי לי סיפור." אחותי הקטנה, שרלוט, ייללה מהמושבים האחוריים.
"שרלוט, לא עכשיו." אמרתי לה בצרפתית, היא הנהנה וחזרה לשחק עם הברבריות המושלמות שלה.
שרלוט, אחותי הקטנה, ידעה עברית בצורה שוטפת. והיא רק בת שש.
היא הורגלה מגיל שנה לדבר בעברית.
"תל אביב שונה מצרפת." אמרתי בשקט, אמי צחקה, מה שהיא לא הרבתה לעשות,
"תל אביב שונה, אבל טובה יותר." קבעה והחנתה את הרכב לצד המדרכה.
"יהיה לנו טוב כאן, אמא?" שאלתי אותה הפעם בעברית מלווה במבטא צרפתי עדין.
"אני מקווה."
✰~★~✰~★~✰~★~✰
"יצאתי לריצה!" קראתי ברחבי הבית.
שרלוט ישבה על הספה וצפתה בתוכנית טלוויזיה ישראלית, אשר לא הכרתי.
זה היה בוקר יום ראשון, יומיים לאחר הגעתנו לארץ ישראל הקטנה והיפה.
"ביי אורי!" שרלוט חייכה לעברי.
יצאתי מהבית. התחלתי ללכת לכיוון הפארק אשר רצתי בו גם אתמול.
כעבור עשר דקות הליכה מהירה הגעתי אל הפארק. לפי מה שהבנתי, קוראים לו פארק לאומי.
רצתי לאורך השבילים, כשהשמש מתחילה לבצבץ ולהאיר את השמיים.
השעה הייתה שש בבוקר.
✰~★~✰~★~✰~★~✰
כשחזרתי הביתה קרסתי על המיטה בחדרי הגדול, אשר היה צבוע בגווני הלבן והשמנת.
הוא היה קודר מדי. כמעט כמו אמי.
"מחר היום הראשון בבית הספר…" מלמלתי לעצמי בצרפתית.
"אלוהים." קברתי את ראשי בכרית.
זה הולך להיות נורא.
~~~
אני מקווה שאהבתן! אשמח לתגובות ❤