הקשיים שבדרך אל האושר – פרק 2

" חמש דקות לנחיתה " השיבה לשאלתי דיילת נחמדה
"חודשיים עברו מאז התאונה " חשבתי " תנסי פשוט לא להיזכר בזה עד שזה יעבור"
לפחות ככה הייתה אומרת אמא כשהייתי קטנה וקיבלתי מכה
"להדחיק זה הרעיון הכי טוב , פשוט לא להתמודד , משפחה נחמדה הזמינה אותך לגור איתם בתור
טובה , לפחות תנסי להיתנהג טוב , בלימודים אף פעם לא לך בעיה 'פשוט אל תיסתבכי בצרות .
תנסי להיות מנומסת וזה הכל , זה מה שאת צריכה לעשות " החלטתי בלבי ." עוד מעט תיפגשי איתם , הם בטח זוג נחמד שלא מצליח להביא ילדים לעולם אז הם צריכים להיסתפק בך " ענה לי קול קטן בראשי הסכמתי איתו .על התקרה הבהב הסימן האדום , זה שאומר שצריך לחגור חגורות לקראת ההנחיתה ,
אני כבר הייתי חגורה , מתחילת ההמראה לא זזתי , לא ישנתי , אפילו לא קמתי לשירותים .כל הדרך רק הייתי עסוקה במחשבות מפגרות שכבר ברורות לי בראש ." לשכוח מהעבר ולהיות מנומסת " אמרתי לעצמי בפעם השלושים בערך…הנחיתה הייתה קלה ולא קרה שום דבר מיוחד:לקחתי את המזוודה העברתי את הכרטיס והמשכתי במסדרון הארוך .זהו עכשיו אני באלסקה אין דרך חזרה !
מרחוק ראיתי זוג שמחזיק שלט קטן " ברוכה הבאה – אליס "
"אליס? האם זאת המשפחה האומנת ? הם נראים אנשים נחמדים ,מעכשיו יש לי שתי הורים חדשים .
מחשבות הדהדו בראשי " ומה אם לא יאהבו אותי ? " עלתה בראשי השאלה.
התקדמתי לעברם והם נופפו לי לשלום , זייפתי את החיוך הכי גדול שהיה לי אך בפנים ,
הייתי עצובה , בכיתי וקיטרתי על ההורים שהיו לי אני רוצה אותם בחזרה , ולא אף אחד אחר !
"שלום , אני מקס וזאת סופיה ברוכה הבאה לאלסקה !" אמר בקול חביב והצביע על סופיה .
" תודה" הצלחתי ללחוש בשקט , הם לא הרגישו שהייתי עצובה , הקול שלי לא היה עצוב וקר.
נראה לי שהם דווקא אהבו אותי והם נראו לי אנשים חמים ואוהבים .
באיזשהו מקום בלב הייתה לי פינה קטנה בשבילם , אבל ביינתים לא היה לי אליהם רגש מעבר לעובדה שאני חושבת שהם נחמדים .
לחצתי להם את היידים והם הובילו אותי למכונית משפחתית קטנה .
"זאת נסיעה של לפחות שעתיים , אני מניח שאת עייפה , את יכולה לנוח ביינתים "
אמר לי מקס ברכות ורק הנהנהתי….
לפני התאונה הייתי בן אדם חם ורגיש ,ובגלל זה המקרה פגע בי בצורה קשה כל כך עם הזמן למדתי שעדיף להיות עדישה . ובמילא אין אף אחד שאני אוהבת , אולי המצב ישתנה בעתיד?
לא ישנתי בטיסה אז העדפתי לישון עכשיו – אחרי שהכרתי כבר את המשפחה ועכשיו הכל בהיר יותר….

__________

"אמא כואב לי !" בכתה הילדה הקטנה .
"אל תיבכי, אליס מתוקה " ענתה לה האם ברוך וחבשה את פצעיה בתחבושות
לבנות .הילדה הקטנה הפסיקה לבכות ושאלה בפליאה . " אמא מה יקרה שאני יהיה לבד ?"
שאלה הילדה הקטנה " מי יחבוש לי את הפצעים ?" אמה של הילדה ליטפה את פניה בעדינות
" אני תמיד יהיה איתך, יקירה שלי …" אמרה והתבוננה עליה במבט חם .
_____________
-התעוררתי מחלום מתוק שבו אמא מדברת אליי כשאני מקבלת מכה .-

כשהתעוררתי הסתכלתי בחלון וראיתי את אלסקה היפה , היו שם הרבה מאד עצי אורן לבנים משלג .מדי פעם ראיתי קבוצת בקתות מעץ , משום מה המקום מזכיר לי קצת את הבית של סבתא הרגשתי כאילו שלפו אותי מניו יורק העיר הענקית וגבוההת הביניינים היישר למקום שנמצא בין כל היערות והחיות , הכביש היה הדבר המאלכותי היחיד שהיה בסביבה .איך מישהו יכול לגור במקום מבודד כזה? למרות שראיתי שם כמה בתים ואולי כפר אחד מצומצם ,היה נראה לי שאני באמצע שום מקום , עמוק בתוך הטבע ….
" יש פה בית ספר באזור ?" שאלתי את מקס וניסיתי להישמע נחמדה .
" כן , יש פה תיכון פרטי לא כל כך רחוק מהבית הוא לא גדול אבל אני בטוח
שתוכלי למצוא שם את מה שאת מחפשת " אמר לי . ידעתי שהם כבר רשמו אותי לתיכון ותכננו הכל מראש . " מה שאני מחפשת?! את מה אני מחפשת ? חברים ? לימודים טובים? זה לא מה שאני מחפשת . חשבתי לעצמי " מה כבר ילדה יתומה יכולה לחפש בתיכון שנמצא בשום מקום ?!" המשכתי להתווכח ביני לבין עצמי.
" אולי מישהו לאהוב ? , אולי לזה הוא התכוון …. אבל מי כבר יכול לאהוב ילדה יתומה ומסכנה כמוני….
אף אחד לא יכול .