הקשיים שבדרך אל האושר – פרק 1

"מתי מגיעים אבא" שאלתי אותו תוך כדי פיהוק כבר הייתי עייפה מכל היום הארוך הזה
רק רציתי כבר לקבור את עצמי במיטה .
" עוד מעט אליס " אבא שלי ענה בקול שקט
הסתכלתי בחלון , על כל הרחובות המושלגים והעצים הערומים הרחובות ריקים ,
עקבות של חתול בשלג הרך ורק הפנסים מאירים את הרחוב החשוך והקר. "אני כל כך עייפה" המחשבה הלכה והתעממה בראשי. עצמתי עיינים, חשבתי על הביקור האחרון שלי בבקתת העץ הקטנה של סבתא שלי ,גרייס אהבתי אותה , רציתי שהיא תחזור , אני יודעת שזה בילתי אפשרי אבל אני עדיין מדמיינת לעצמי לפעמים שהיא מחבקת אותי בחיבוק החם שלה . נגעתי בחלון ונרתעתי מהקור , היידים שלי היו קרות ולבנות וניסיתי לחמם אותם .
עצמתי את העיינים והרפתי מהמחשבות ואז שקעתי לתוך שינה עמוקה כשאני מכורבלת בתוך עצמי,
מבלי לדעת שזה היום האחרון שלי איתם, עם ההורים שלי …
_____________________________

התעוררתי בתוך שמיכה דקה וסדינים לבנים כשאני לובשת חלוק מוזר .
"איפה אני?" חשבתי מצמצתי לנגד לאור הלבן והמסנוור שבקע ממנורה קטנה . ראיתי אישה זרה עומדת לידי ומסמנת וי בתרשים שהיה לה .
"היא הסתכלה עלי וקלטה שפקחתי עיינים.
" דוקטור " היא קראה מבלי להסיר מעליי את מבטה המופתע.
איש מבוגר נכנס לחדר לבוש בחלוק לבן וניגש אליי
" שלום אליס פלאן , אני דוקטור פייץ' " אמר וחייך חיוך אדיב
פתאום קלטתי , משהו קרה לי , משהו חמור מספיק כדי להביא אותי לבית החולים.
" מה קרה לי ? איפה ההורים שלי ? " עניתי קצת בתקיפות
" עברת תאונה קשה ,את היחידה ששרדה מבין כל הנפגעים " ענה ישירות
ורק אז הבנתי מה קרה,הבנתי את הדבר הנורא ביותר שקרה לי בחיים, נשארתי בודדה .

דמעה בודדה התגלגלה על הלחי שלי .
פשוט רציתי להעלם , לא היה לי אף אחד, לא היה לי שום דבר שנותר לי לחיות למענו .
פשוט ידעתי שזהו החיים שלי הולכים להיות חיים גרועים , חיים של ילדה יתומה .
תמיד הסתכלתי על ילדות כאלו ברחמים ועכשיו אני בעצמי ילדה כזאת .
תמיד כשהייתי עצובה חשבתי על המשפחה ועכשיו על מה אחשוב ?
האחות והרופא יצאו מהחדר והשאירו אותי לבד, מה הם כבר יכולים להגיד לילדה שזה עתה גילתה שאין לה כלום יותר?