הקרבה

\"יה בן זונה!! יה חתיכת חרא!\" אני צועקת ומורידה לו את הכאפה הכי חזקה שאני יכולה. \"ז- זה-זה לא אני\" הוא ממלמל. \"זה מזויף! אני נשבע! אני בחיים לא נישקתי אותה!\" זה לא ממש מזיז לי. אני מרימה את היד בשביל להוריד לו עוד כאפה. הוא מתחמק ונסוג לדלת. \"מה אני לא מספיק טובה לך???\" אני צורחת ודמעות כבר מעורבבות בקול שלי. \"אל תדברי שטויות! את יודעת שאני לא הייתי עושה לך את זה בחיים\" הוא צועק. \"אני לא רוצה לראות אותך יותר בחיים יחתיכת מניאק!\" אני צועקת. אני יוצאת מהחדר וטורקת את הדלת. אני רצה בסערה למטה, חולפת על פני ההורים שלו ויוצאת מהדלת. אני שומעת אותו צועק מאחורי. \"אדווה!! חכי!! תני לי להסביר! אדווה!\" לא הקשבתי לו ניגבתי את הדמעות והתחלתי לרוץ.
זה התחיל מושלם. אני הגעתי לכיתה שלהם באמצע השנה אחרי שעברתי עם המשפחה שלי מהדרום. המורה הושיבה אותי ליד אוהד. הוא היה פשוט הבחור המושלם. הוא היה יפה, חכם, מצחיק וטוב לב. הוא כבש אותי תוך שנייה. עבר עוד חודש עד שהתוודתי בפניו מה אני מרגישה אליו. הוא בתגובה נישק אותי. היינו הזוג המושלם. כולם אהבו אותנו ופירגנו לנו. עשינו הכול ביחד. דיברנו שעות. כל פעם שהיה לי רע הוא הצחיק אותי ומיד שכחתי מכל הצרות שיש לי. עד היום. ישבנו בבית שלו ופתאום הפלאפון שלי מצלצל. אני רואה שקיבלתי הודעה מנגה, החברה הכי טובה שלי. בהודעה יש תמונה ונגה כותבת: \"חשבתי שתרצי לראות את זה…\" בתמונה רואים את אוהד עומד ומתנשק עם צליל, הכוסית של הכיתה. הוכיתי בהלם. לא האמנתי. לא האמנתי שאוהד בגד בי.
אני ממשיכה לרוץ. אני מגיעה לכביש, ומתחילה לחצות אותו. אני לא ממש שמה לב למה שקורה, ורק שומעת את אוהד צועק, וקול צופר של משאית. אני רואה זוג אורות מתקרבים אליי ומרגישה דחיפה מאחוריי. אני נופלת על האדמה. אני מטושטשת לגמרי. אני מרגישה כאב חד ברגל אבל לא מבינה למה. אני שומעת צעקות וקול סירנות. אני מועמסת על אלונקה, ומכניסים אותי לאמבולנס. אני עוצמת עיניים וחולמת על אוהד.
אני מתעוררת בחדר לא מוכר, כולי מוקפת בלבן. אני מנסה להרים את הראש אבל הוא היה כל כך כבד.
\"בוקר טוב מתוקה שלי\" אמר קול, ולשדה הראייה שלי נכנסה אמא.
\"מה קרה לי??\" אני שואלת.
\"נפצעת\" אומרת אמא.
\"ממה?\" אני שואלת
\"ממשאית. למזלך אוהד הצליח לדחוף אותך בשנייה האחרונה ונפגעת קל. יש לך רק פציעות קלות ונקע קטן ברגל\"
\"אוהד?\" אני שואלת מופתעת.
\"כן\" אמא אומרת ומבט של עצב לפתע עולה על פנייה.
\"מה קרה לו?\" אני שואלת.
\"עדיף שהרופאים יגידו לך\"
הדלת נפתחת ולחדר נכנסים שלושה רופאים עטויים בחלוקים לבנים. בלי לדבר יותר מדי הם עורכים לי בדיקות.
\"היא בסדר גמור\" אומר הרופא הראשי.
\"אז אני יכולה ללכת?\" אני שואלת
הוא מנענע בראשו לשלילה.
\"עוד לא\" הוא אומר.
\"אני יכולה לראות את אוהד?\" אני שואלת.
על הרופא עולה מסכת כאב.
\"אוהד פצוע קשה מאוד. הוא קפץ מתחת לגלגליי המשאית בשביל להציל אותך\"
דמעות עולות בעיניי. אני מתנתקת מהעולם ונכנסת לעולם של אפלה. אוהד הקריב את עצמו בשביל שאני יחיה. והכול אחרי שקיללתי אותו והאשמתי אותו בשמהו שהוא לא עשה. ברור שהוא לא ינשק את צליל.
\"אדווה\" אני שומעת את אמא אומרת. \"בואי. נלך לבקר אותו.\"
אני מועברת לכיסא גלגלים ודוחפים אותי לחדר של עידו. הוא נמצא בטיפול נמרץ והוא מחובר לעשרות צינורות. הוא הסתכל עליי ואני הסתכלתי עליו.
\"אני יודעת שזה מזוייף\" אני אומרת לו.
הוא לא יכול לחייך אך אני רואה בעיניים שלו שהוא מחייך. הוא מרים את מבטו לתקרה, ועוצם את עינייו.
\"אוהד? אוהד! קום!! אוהד תתעורר!!\" אני צורחת בפאניקה.
שלוש אחיות נכנסות פנימה בריצה. הם מוציאות אותי החוצה בעוד אני צורחת.
\"אוהד!!!!!\"
אני יושבת מחוץ לחדר שלו. אני לא יודעת כמה זמן עבר. אני בוכה בהיסטריה וצורחת את שמו של אוהד. רק שלא ימות. רק שלא ימות.
אחרי פרק זמן של שעות יוצא הרופא מהחדר.
לפי המבט על פניו אני יודעת שהכול נגמר.