הקללה-פרק 42

לאחר השיחה הזו,מייקל לא יכול היה לישון בלילה.
הוא הזיל דמעות,על החוף.כשרוח פרצים אדירה,קרה,מכאיבה חדרה לעצמותיו.
הוא עמד שם,עם לב שבור.מנסה לעכל את עצם העיניין שלא יראה עוד את אהובתו,לעולם.
לא יראה את פניה המדהימים,לא יחוש במגע גופה הנעים,שפתיה הרכות.ולא יישמע שוב את קולה הענוג.
הוא יוכל התייחד עימה רק בחלומותיו.כי נותרו לו רק הזיכרונות.את טבעת הנישואין הוא ענד על שרשרת,קרוב לליבו.זו פרידה.זה סופי.ושום דבר לא ישווה לכאב האובדן הנוראי הזה.
פרידה כפויה וכואבת.
"אני אוהב אותך…"הוא אמר בדמעות,מביט אל האופק.."תמיד.."
לילה שלם,הוא עמד שם..בוכה.מייקל אמר לעצמו,כי לעולם,לא ייאהב יותר.
כשבבוקר,עמד מול המראה מגלח את זיפי זקנו,בתוך תוכו הוא עדיין מתאבל.הוא ימשיך להתאבל עלייה לנצח.קירה חיכתה לו בחדרו..
הוא נכנס לחדר.
"קירה!"קרא,"הבהלת אותי.אל תעשי לי את זה.כמעט חטפתי התקף לב!"
"לא נראה לי.אתה?? יש לך לב חזק."חייכה אליו.
"אני לא מרגיש כל כך חזק כרגע."נאנח,מקווה שבידיה בשורות לגבי השבתה של ניקול לחיים.
"שב רגע."אמרה,כשהוא מתיישב.
"מה בפיך?"שאל אותה.
"מה שלומך?"שאלה מתעניינת.
"לא טוב."ענה."אני לא ישנתי כל הלילה."
"בכית."הבינה,מבחינה בשאריות של דמעות בעיניו.
"לא טוב לי,קירה.אני לא ישן בלילה.יש לי סיוטים. אני סובל."אמר בצער.
"מייקל,"אמרה,"אני מבינה לליהך.אך אין דבר שאוכל לעשות.אני מצטערת."
"אני רוצה אותה בחזרה."קרא בקול שבור,חנוק מדמעות.
"אתה יודע בדיוק כמוני שזה בלתי אפשרי.."אמרה לו.
"בכל פעם שהיא הייתה נכנסת לחדר הייתי מביט בה,ולא מצליח לנשום.המבטים שלה היו חודרים לכל חדרי הלב שלי."אמר.
"זו אהבה."הבינה קירה.
"ארורה היא סיליה!"קרא כשכעס מציף אותו.
"תצטרך להאבק בה.."אמרה סיליה.
"אני לא מסוגל להאבק בה כעת.איין בי כוחות."אמר.
"אתה טועה,נערי."אמרה.."ראיתי כמה אתה חזק.זה טבוע בך.ויש לך אומץ לב יוצא דופן."