הקללה-פרק 37

מייקל וניקול הנשואים הטריים פצחו בריקוד סלואו צמוד,כשלבבותיהם פועמים זה עם זה באותו קצב,מהיר וחזק.הם חזקים כל כך ביחד.נדמה היה כי דבר לא יפריד בניהם כעת.
"אני אוהב אותך.."אמר כשהוא מביט עמוק אל תוך עינייה.
"אני אוהבת אותך.."השיבה לו בחיוך..כשמישהו עוין מביט בהם.אדם לבוש שחורים הביט בהם מהצד.מייקל הביט הצידה כשלפתע,ראה מישהו שנראה לו מאוד מוכר..
"מה קרה?"שאלה ניקול,מבחינה במבט ההמום שלו.
"לא..כלום."ענה,"חשבתי שראיתי מישהו מוכר."
כששוב הביט באותו איש לבוש בשחור..הוא היה דומה,לאבא שלו.מייקל הביט בדמות שעמדה הפעם דיי קרוב.הלב שלו החל לפעום בקצב מהיר מאוד.הוא נאנח.
"אתה כולך רועד..מה קרה?"נבהלה.
"כלום.."ענה,"אני חייב לגשת לשתות משהו."
"אתה לא מרגיש טוב?"שאלה.."הלב שלך דוהר!"
מייקל הרכין ראשו למספר קצר של רגעים.הוא חשב שהוא הוזה,עם חום גבוה.
ניגש לשטוף את פניו באחת המלתחות.מישהו ניסה לתעתע בו.הוא חשב שהוא משתגע.עד כמה שהתגעגע לאביו,הוא מעולם לא חש כך.
"זה לא מנומס לנטוש את הכלה ביום נישואייה."נשמע קול מוכר.
"לך מיכאן."הביט בו מייקל,"עזוב אותי לנפשי.."
"מייקל.."פנה אליו האיש.."איינך זוכר אותי?אני אבא שלך."
"אתה לא אבא שלי!"קרא נסער.."אבא שלי מת!במו עיניי ראיתי אייך קוברים אותו באדמה."
"בן..אני מבין שאתה נסער.אך,אני חי."אמר לו אביו.
"אתה מתעתע בי!"קרא.."לא,אתה לא קיים!"
"מעולם לא נקברתי באדמה.."אמר האיש.
"אז..אתה רוצה לומר לי שהם קברו..ארון רייק?"קרא מייקל.
כשהם חוזרים אל החגיגה שבחוץ.
"כן."ענה האיש.
"כל הזמן הזה..היית חי?..לא,לא..זה לא הגיוני!"קרא,כשדמעה זולגת מעינו הימנית.
"לא תכיר לי את אישתך?"שאל האב,כשניקול עומדת קרוב לשניהם.
"מי האיש הזה?"שאלה ניקול.
"זה אבא שלי.."אמר,מייקל המום.
" מייקל היזהר ,זה לא אבא שלך!"קראה,מבחינה בניצוץ של רשע בעיניו של האיש,היה לו מין בוהק אדמוני.כאילו אש שבוערת בשתיי עיניו.
"הילדה צודקת!!"קרא האיש כשקול איימתני בוקע מגרונו.."אני אשלח אותך מיכאן בארון מתים!"
קרא האיש,שולף אקדח ומכוון אותו לליבו של מייקל.כן,היה זה שליח המוות של סיליה.
ניקול נכנסה בניהם מנסה להפריד.כשהאקדח הופך לרובה חיצים איימתני.
"חץ אחד ואתה מת!"קרא היצור הנוראי כשהוא מכוון אליו את נישקו.ניקול ניסתה למנוע את מותו של מייקל והפילה אותו ארצה..אבל..נורתה בעצמה.
עד מהרה שימלתה הלבנה ניצבעה באדום.כשדם פורץ ומכתים אותה.
ניקול שכבה על הארץ..כשחץ נעוץ בבטנה,ודם מכתים את שמלתה.
"לא!!"קרא מייקל,כששנאה גואה בו.עד מהרה נוצרו כדורי אנרגיה בידיו.הוא עדיין לא היה מודע עד כמה הוא חזק.הוא לא היה מודע לכוח המיסטי הרב שלו.ושלח ביצור כדורי אנרגיה.מייקל נלחם בו בעוז.והצליח לגבור עליו.מייקל הדף אותוב כל כוחו.כוח עז ומתפרץ.הדם געש בעורקיו באופן מיסטי.כאילו הוא יועד לכך.לכוח הזה שבער ופרץ מיתוכו פתאום ללא אזהרה מוקדמת.מייקל נלחם ביצור הרשע וירה בו אש.בכוח,עד כי היצור עלה באש והפך לאפר שחור.
ניקול שכבה על הארץ,מדממת.מייקל ניגש אלייה והרים אותה בזרועותיו,שהוא יושב על ברכיו.
"כבר מאוחר מידיי..,אמרה ניקול,בנשימה מאומצת..
"אני אקח אותך לביית החולים.."אמר בדמעות.
"לא.."נאנחה,כשכוחה נוטש אותה.."איין זמן.."כשהיא מדממת.
"אני לא מוותר עלייך.."קרא נסער.."אני אוהב אותך."
"אני לא מצטערת על אף רגע שבילינו יחד.."אמרה..כשעיניה נעצמות..ליבה הפסיק לפעום.היא מתה דקות ספורות לאחר שנורתה.החץ חדר עמוק וגרם לקרעים והמון שטפי דם.שפתייה הפכו כחולות בין רגע.
"לא!!!"קרא מייקל.."אל תעזבי אותי! אני אוהב אותך!!" הוא יישב שם ואחז בה, שעה ארוכה.לא יכול היה להרפות ממנה.מי יכול היה לדעת שהיום המאושר בחייו,ייסתיים בטרגדיה נוראית שכזו.
ליבו נשבר בקרבו.הוא איבד את האישה היחידה שהצליחה לחדור כה עמוק לליבו.שכן,מייקל לא האמין עד כמה שפלה עשויה סיליה בכדיי להפוך אותו במהירות מנשוי טרי ,לאלמן צעיר שראה את אישתו הטרייה נהרגת לנגד עיניו.אך,הוא לא היה מודע לכך שדם רב עוצמה זורם בעורקיו.זאת עוד,ולא יכול היה להציל את אהובתו.במשך כשעה ארוכה אחז בה,כשהוא מתאבל על מותה.הוא חש כאילו העולם כולו סוגר עליו כחגורת חנק.תחושת המחנק האדירה שאחזה בו,לא הרפתה,צער ויגון שטפו את נפשו.הוא פרץ בבכי קורע לב.הוא חש כאב עז בחזהו.כאב של אובדן.איש מהנוכחים סביבו,לא הבין מה קרה.משפחתה של הכלה,הוכתה הלם בשל האובדן.אמבולנס לקח את שניהם לבית החולים,אך כבר היה, מאוחר מידיי.רק אז,הוא הבין עד כמה הוא אוהב אותה.