הקללה-פרק 28

מייקל אחז בידה והביט בה,מהופנט מיופיה.
"רגע,"אמר,"אם אנחנו מאוהבים..אז מה הבעיה?"
ניקול הסיטה את מבטה הצידה.מייקל ניסה לגרום לה למקד מבטה אליו.
"אני לא רוצה לפגוע בך.אתה יקר לי."אמרה..כשליטף את פנייה,באהבה.
"לא תפגעי בי."אמר,מביט בה.ואז חיבק אותה חזק.היא נשמה את רייח האפטרשייב הנעים והמשכר שלו,לכודה בחיבוקו המגן.כידוע,לפעמים הדרך אל האושר רצופה לא פעם ולא פעמיים,מכשולים וכאבי לב.מייקל,ראה את העצב בעינייה של ניקול כשהביטה בו.נשבר לו הלב,כשראה אותה בוכה.זה הכאיב לו,כל כך.לפתע,צרותיו עם אליסון התגמדו לנוכח,מה שעברה ניקול.וכמה שאהב את אליסון,היא נשכחה ברגע שפתח את ליבו לניקול.מה שהוא מרגיש כלפייה,חזק הרבה יותר.הוא באמת,מאוהב בה.
"ספר לי על התליון שלך..מהיכן קיבלת אותו?" שאלה.
"הדבר העתיק הזה?..זו ירושה,מאבותיי הקדמוניים.אחד מאבותיי היה נסיך שלימים הפך למלך.ללפיכך אני בן אצולה."סיפר לה.
"מה היה שמו?" שאלה בתמיהה.
"ריצ'ארד."ענה,כשבאותו רגע,היא חשה כאילו,חטפה בעיטה בבטן.
"ריק."אמרה לעצמה..עכשיו,הכל מסתדר..הוא נצר למשפחתו של ריק.
"מה קרה לו?"שאלה.."תמשיך."
"כשהיה צעיר,בערך בגילי,הוא סבל מצער עד שפגש את סבתי הקדומה שאיחתה את שברי .הם התחתנו ונולדו להם חמישה ילדים.כשהצעיר מבניהם,המשיך את השושלת.ריצ'ארד נפטר בגיל 38 מדום לב.יש אומרים כי הוא מת מצער,לאחר שהיא נפטרה ממחלה קשה."סיפר לה,כשהיא מביטה בו,עם דמעות בעינייה.
"הסיפור שלי ריגש אותך.."הבחין בדמעות שבעינייה.
"מייקל.."פנתה אליו.."מוחה את הדמעות מעינייה.
"מה,מתוקה שלי?"שאל אותה..לוקח אותה אליו.
"אני צריכה לספר לך משהו."החלה לומר..
"מדוע את כל כך ניסערת?"התפלא.
"אביך הקדמון…ריצ'ארד,ריק..היה החבר שלי לשעבר."החלה לספר לו.
"מה???"הוא קרא.." לא.זה לא הגיוני!"
"אתה לא תאמין לי.אבל.."החלה לומר..
"את עובדת עליי.נכון?"שאל,המום לגמריי.
"ממש לא."ענתה,כשהוא חש צמרמורת נוראית עוברת בכל הגוף שלו.
"אייך הגעת אליו?"התפלא כהיא,מתחילה לספר לו את הסיפור מתחילתו ועד סופו.
הדם זרם בגופו במהירות..בעוד הוא מקשיב לסיפור שלה והדופק שלו האיץ.עיניו התמלאו דמעות לפתע.
מבטו הושפל אל הארץ..בעוד הוא מקשיב לסיפורה של ניקול.
"הוא חזר בזמן..לאותה נקודה שממנה בא."סיימה את סיפורה.מייקל,הביט בה.הוא היה המום.ליבו היכה בחזהו בקצב מכאיב.הוא חש מחנק איום.כאילו,עוד רגע,עומד להגמר לו החמצן.
"אני לא מרגיש טוב."אמר לפתע,חש בחילה איומה.
"מייקל.."פנתה אליו.הוא כולו רעד.המבט שלו,היה עצוב כזה.כאילו,משהו בתוכו,נשבר..נקרע.
מבט,מלא כאב.
כף ידו התנתקה מכף ידה.כשהיא מנסה לעזור לו להתגבר על ההלם.
"הניחי לי.."קרא,עוזב את החדר.הוא היה זקוק למעט אויר.סביר להניח כי עוד ירגע יסבול מהתקף חרדה איום ונורא.הוא פשוט,יצא החוצה והקיא את נישמתו,ואחר כך,פרץ בבכי.
ניקול לא ידעה שזה כל כך ישפיע עליו.זה זיעזע אותו,לגמריי.
במשך,כל הנסיעה.הוא לא אמר לה מילה.ניקול הביטה בו..היא הבחינה בדמעות שזלגו מהעיניים היפות שלו.כואב לו.הוא ליווה אותה אל הדלת..שותק.
"נדבר מחר?"שאלה אותו.
"ניקול.."פנה אלייה.."אם לומר לך את האמת..אני חושב שלא כדאי שנתראה כרגע.אני צריך זמן.לחשוב.להיות קצת לבד.."
"אתה כועס עליי?"שאלה.
"עלייך? מה פיתאום.אני לא יודע מה אני מרגיש כרגע.אני מבולבל."הסביר לה.."נכון לעכשיו,אני לא מסוגל להיות איתך.אני מיצטער.אני זקוק לזמן.באותו רגע שסיפרת לי,אני הרגשתי שאין לי אוויר."
"אל תנתק אותי ממך."ביקשה.
"אני חייב.אני חייב לנוח."קרא.."ביי ניקול."
אמר כשהוא עולה לכרכרה..נוסע הבייתה.
ניקול נכנסה לדירה עולה למעלה במהירות.היא נעלה את דלת חדרה,נשכבה על המיטה ופרצה בבכי.
היא לא ידעה שזה מה שזה יעשה לו.הוא היה,שבור.
כעת,צפויה להם דרך ייסורים.ייסורים וכאבי לב.ברגע,שהגיע לדירתו,הוא ניגש מזג לעצמו כוס וויסקי,בכדי להקהות את הכאב.ניקול שלחה לו הודעת sms.:"נוכל לדבר?"
הוא לא ענה לה.אוחז בכוס הוויסקי שלו,מכבה אותו.
"לחייך אבא,"הרים את כוסו באויר,מביט בתמונה של אביו המנוח.ביום המחרת,ניקול ישבה על המדרגות,מצפה לראות אותו.הוא לא הגיע באותו יום מכיוון ,שסבל מהאנגאובר מטורף.
היא ניסתה להתקשר אליו,מפחד..שאולי קרה לו משהו חס וחלילה.הוא ניתק את הפלפון שלו.