הקיץ האחרון.

רוח של קיץ מעיפה את שיער ראשם.
הוא צריך אותה בשביל למלאות את ליבו,
היא זקוקה לו כדי לנשום.
שני אוהבים, רצים בשדה חיטים, יחפים. 
השמיים מעליהם כחולים, משתקפים בנהר שלפניהם.
שני דמויות אוחזות ידיים, שפתיים נואשות, מבקשות את אחת השנייה לעוד טעם מתוק של אחר הצהוריים, הטעם שלו…הטעם שלה, שיהפוך לטעם מדהים שאין כמותו, אוליי בגן עדן…
הוא מביט בנמשיה, מחוייך.
היא מביטה בחיוכו ונמסה.
והטבע מביט מהצד, מקנא…רוצה גם לו בת זוג.
פעם בן זוגו היה האדם, עד שהאדם הפנה את גבו והרס הכל, 
בנה מעליו, השמיד, הכחיד.

לזמן לא היה משמעות בעיניהם, גם כשהשמש הלכה לצבור כוח למחר, חברתה הלבנה החליפה אותה.
הוא ראה רק אותה, והיא רק אותו,
ורק כשאור הירח נשקף מבין עינייה הבינו שכבר מאוחר, צריך ללכת….

היא יושבת כעט על מיטתה, צפית כריתה רטובה, שפתיה נפוחות ושיערה סטור.
ידיה הלבנות רועדות, מחזיקות בתמונה, תמונה שלו…של כל עולמה.
שלפני כמה שעות היה פורח, מלבלב וכעט היה ניתן להבחין בעולם שומם, קוצים אשר פוצעים את רגליה, אין מי שיטפל בעולמה, אין מי שיטפח…לכבודו, הטבע כבר השלים עם זה שהוא לא יחזור…ואין טעם לקוות.
אך היא יושבת שם, מחזיקה בתמונתו, מנסה לעורר אותו לחיים.
היא יושבת בודדה, בחדר חשוך…ניתן להבחין בדם רגליה שניתז עקב רסיסי המכונית שחדרו לבשרה רק בזכות אורו של הירח, אותו האור שסימן להם שכבר מאוחר, וצריך ללכת…
היא מתבוננת בלבנה, עינייה נהיות צרות.
ליבה התמלא ברחמים מהולים בשנאה, על זה שלקחה את אהובה כעונש כל זה שלקחו את שלה…