הקטנה, החכמה והמגירה.

תשמעו את השיר עם הקריאה יחדיו:

מולי הביטה במראה.
נערה עם שער שחור כעורב ופנים חיוורות הביטה בה משם.
מולי נאנחה, הוציאה מספריים וקצצה את שערה הארוך.
גם כך החיים חרא, למה לא לשחק בהם? למה לא להראות לחיים שהיא שולטת גם בהם.
במקום כאב היא הרגישה עוצמה זורמת בעורקיה.
בעינייה החומות הבזיקה נחישות רבה ואז היא קמה ודחסה את כל השער שלה למגירה בארונה. היא נשכבה על מיטתה ונאנחה.
המצעים הוורודים העניקו לה רצון להקיא לכן היא כמה לקחה מספריים וגזרה לבבות מהשמיכה שלה כהלשון הוורודה שלה מציצה מבין שפתיה.
היא חייכה חיוך מרושע כשסיימה והתבוננה בתמונה של החברה שלה שעברה דירה, אנה.
היא נישקה את התמונה, חיבקה אותה והחלה לבכות.
היא התגעגעה לאנה, היא אהבה אותה, היא הייתה מאוהבת בה. אנה שנאה אנשים שיוצאים מהמגירה, אלה שהיא לא ידעה שמולי קשורה לכך.
לבסוף מולי נכנעה והוציאה את תיק הבית הספר שלה מאחורי מיטתה ודחפה לתוכו כמה ספרים, בלי להתקל במערכת. "אין מה לעשות, לא משנה." אמרה מולי בכעס וסידרה את ציפורניה בזעם.
היא יכלה להיות מאוד יפה באותו יום אם לא הייתה מזעיפה פנים.
היא לבשה מכנסיים ארוכים ואפורים, חולצה שחורה עם הכיתוב: "לא אכפת לי", מגפיי עור ומשקפיי שמש כהים. מולי הדליקה אוזניות וחיוך הופיע על פניה, היא החלה ללכת כמו המקובלות בכיתתה שהלכו בצורה 'מגניבה'.
כמה נערים עם סיגריות בפיות הביטו בה ושרקו שריקות. מולי הביטה בהם בגועל וניסתה למקד את תשומת ליבה במוזיקה. חיוכה חזר אט אט לפניה החיוורות והיא הוציאה את הנייד.
ציפצוף טרד את מנוחתה.
פייסבוק. הצאת חברות. ויקטוריה לונדון. מולי הביטה בתמונה הקטנה של הנערה, לא, היא קטנה ממנה, זאת רואים, אז היא ראתה את התמונה של הילדה בהפתעה.
"טיפשה, לא יודעת מי אני, בעצם מי כבר יודע?" אמרה לעצמה מולי ובלי לשים לב אישרה להצאת החברות. היו לה המון חברים בפייסבוק, גם בנים שהיא סיננה רוב הזמן.
היא עלתה על האוטובוס ונסעה לבית ספרה.
מולי הייתה מחוננת בעלת אינטליגנציה גבוהה ביותר.
גם עם היו לה הפרעות קשב וריכוז וגם עם היא הייתה חסרת סובלנות היא הצליחה.
גם בספורט היא הייתה כוכבת, חבל שלא בנטית המין שלה.
כל השיעור היא הקשיבה, לא בתשומת לב כמובן ורק עם מבטים בשעון, היא התעלמה מטום ששלח לה הצעת חברות וגם מהייזל הנערה השמנה שישבה לידה ופיטפטה ללא סוף.
היא הצליחה! היא הייתה גאה.
אולי ההורים שלה יהיו גאים בה? אולי, אבל אבא שלה שונא אותה בגלל מישהי ואחותה הגדולה מנסה למשוך את כל תשומת ליבה של אמה אליה.
מולי נשפה בפוני שלה בדרמטיות וענתה לויקטוריה בפייסבוק.
"יואו, איזו חופרת." חשבה מולי וצימצמה את עינייה.
'סליחה שאני חופרת, מולי, פשוט אין לי אם מי לדבר…' נשלחה הודעה מהפייסבוק של ויקטוריה. 'זה… זה בסדר' שלחה חזרה מולי והלכה לשירותי בנות.
שירותי הבנות נראו כמו ממלכה שלמה, עם ניחוחות לא משהו, אבל ממלכה.
בכל פינה היה כתוב שם וחתימה+ שם של בן "חתיך".
מולי נכנסה לתא והתיישבה על הרצפה בתא שליד האחרון, התא האחרון אמנם היה שלה אבל הייתה שם מישהי.
מולי שלחה הודעה לויקטוריה: 'למה שלחת לי חברות? את לא מכירה אותי.'
בתא האחרון צילצל טלפון, מין הסתם צירוף מקרים.
'כי רציתי. ואני כן מקירה אותך.'
מולי מיצמצה.
'באיזה בית ספר את לומדת?' בתא הסמוך נשמע צלצול.
'רגע, את בתא בשירותי בנות? כי אני שומעת צילצולים מהתא שלידי!' שלחה לה ויקטוריה.
שתי הבנות פתחו את התאים וכאשר ראו זאת את זאת החלו לצחוק.
הן התיידדו ואחרי יומיים מולי הוזמנה לביתה של ויקטוריה. "תקראי לי טורי, זה נחמד יותר." אמרה לה טורי.
כשמולי יצאה מדירתה של טורי היא הרגישה שהתאהבה בה והחלה לבכות.
לטורי היה חבר. נחמד. מאוד. והיא אמרה שהם חברים טובים.
מולי הלכה לחדרה ,פתחה את המגירה, הספה את שערה ושלחה אותו בארכז עם מיכתב לטורי. מולי הסמיקה, זיכרון ישן צץ פיתאום.
בגן היא הייתה מלכת הגן. כל יום הייתה באה בשמלות וורודות וקוקיות.
יום אחד בן אחד משך לה בצמה, היא צחקה עליו שהוא בן… עם שימלה.
עינייה של מולי נקרעו לרווחה, זאת הייתה טורי.
אותם טווי פנים, אותו צבע שער ואותם עיניים כחולות.
היא זכרה שהם התיידדו אחר כך ובגלל שהיא חשבה שטורי בן, היא התנהגה כך, היא ביקשה ממנה נשיקה. טורי נישקה אותה.
מולי נעלה סנדלים ובריצה חפוזה הגיעה לביתה של טורי בדיוק כשהיא פתחה את הארגז במקום. על לחייה של טורי היו סימני דמעות. מולי לא התאפקה ונישקה את טורי ישירות בפה, צרפתית. הנערים עם הסיגריות ששרקו לפני כמה ימים התקרבו ואחרי שמולי סיימה מחאו כפיים. "למה אתם מוחאים כפיים?" שאלה בסוף מולי.
אחד הנערים נישק את זה שלידיו. "אנחנו הומואים." וכולם צחקו.