הקו המפריד בין האהבה לשנאה פרק*6*

ההסעה הגיעה,
לקחתי את המזוודה נותנת ללי חיבוק גדול…. לא רוצה להתנתק ממנה.
"אולי בכל זאת תכנסי למזוודה שלי?" ביומיים האחרונים רק קיטרתי על זה שאני הולכת ל'מחנה לימוד גדול', ועוד עם מי, עם שחררררר אני שונאת אותו… אוךךךךך …..
"זה לא נראה לי כ"כ רעיון טוב" אמרה לי וקרצה….
"אני לא רוצה ללכת" עשיתי קול בכייני של תינוק " לא רוצה, לא רוצה, לא רוצ…" לי סמנה עם ידה שיש משהו מאחור, הסתכלתי לאחור וראיתי את המנהל, הסתובבתי בחזרה ועשיתי פרצוף חמוץ ללי, היא צחקקה.
"אואואו רוני הנה את" אמר המנהל "איפה היית חפשנו אותך" איך איך חפשת אותי שעה אם רק הרגע הגיעה ההסעה.
"אני באה, אני באה" אמרתי בקול עצוב נתתי ללי עוד חיבוק ואמרתי "ביי"
"ביי, יפיופה, תהני," צחקקה
חייכתי אליה חיוך מעוסה "כן בטח" אמרתי כמעט בוכה…
"גברתי הצעירה" כל הזמן הוא ככה, גברתי הצעירה גברתי הצעירה, מפגר…… "אם את חושבת שאנחנו נחכה לך, אז את טועה" אתם ממש לא חייבים לחכות "כדי לך לעלות להסעה ומהר" צעק שראה שאני לא באה.
"בסדר, בסדר" אמרתי מובסת, אוף אוף אוף.
שמתי את התיק שלי בתא המטען של המיני בוס, ועליתי ותנחשו מה, שחר עדיין לא היה שם, כן בטח אדון מנהל כולם מחכים רק לך, אה כן אז איפה שחר ולמה לעזעזל יש מיניבוס אם רק אני ושחר נוסעים ל'מחנה לימוד גדול' דפוק.
התיישבתי בספסל אחד לפני הסוף מחכה ששחר יעלה וניסע מכאן, טוב אולי הדבר היחיד שאהבתי במחנה הזה, זה שהוא ממוקם במרכז- תל אביב i love tel aviv , אני לא גרה שם (איזה באסה) אמא שלי גרה בירושלים ואבא שלי גר בחיפה (ההורים שלי גרושים, לא יודעת אם הזכרתי את זה)
אני רק מקווה שיתנו לי לצאת לעשות שופינג, ואם לא אז אני יסדר לי יצאה קטנה.
אואו הטמבל הגיע- שחר עלה למיניבוס והתיישב לידי,
"מה אתה עושה?" שאלתי
"יושב!" אמר. פה האוטובוס התחיל לנסוע
"למה פה? יש עוד מקומות פנויים" זעפתי
"באמת נראה לך שאני ישב ליד איזה חנון?"
"איפה אתה רואה פה חנונים??"
"פיחחח… נראה לך שנשאר לבד במניבוס הזה???" אוף בטח שלא, הפנימיה שלנו ממוקמת הכי בצפון הארץ אוףףףף
"אוףף, אני מקווה שלא נחנק פה"
"כן, רייח של חנונים זה מה שחסר לך" אמר ועשה ממני כלבה
"נחנק פה מצפיפות, לא מריח, דביל"
ופה הגענו לפנימייה אחרת,יפה כזאת עם בריכה ומה לא, יצאה לי ריר למה רק אני צריכה ללמוד בפנמיה משנות השישים למה?!
הסתכלתי על שחר פניו הביעו בדיוק את מה שחשבתי- קנאה. מי לא היה מקנאה בפנימיה עם בריכה מי?????
וככה זה המשיך הגענו לכל מיני פנמיות חלקן יותר מוזנחות משלנו…. שזה דווקא היה החלק הפחות העצוב בנסיעה הזאת.
בסוף עלינו על כביש מהיר ארוך ארוך שמתי את האוזניות שלי מחכה שמוזיקה תמלאה לי את הראש…
הצצתי בשחר וראיתי שגם הוא עשה כמוני…
עצמתי את עניים והקשבתי למוזיקה…. אם לא תחכי לי בסופו של היום תהיי חלום שעה בשעה..
אם את עיקבותייך… ופה הרגשתי איך אני מתחילה להתרעפל מרגישה איך השינה מגיעה.
נרדמתי…..