הקו המפריד בין אהבה לשנאה פרק *4*

נכנסתי לחדר של המזכירה שזב גם בעצם החדר המתנה למנהל… ואני רואה את שחר יושב ומחכה והדבר הראשון שרץ לי בראש זה בטח הוא התעצבן והלשין על משהו שלא עשיתי איזה יופי….
הסתכלתי עליו מבטי מבטא עצבים הוא החזיר בדיוק אותו מבט.
"מה?!" שאלתי כולי עצבנית חצי צועקת
"מה מה? מה מה? אתמול נתת לי סטירה היום הלשנת עליי למנהל מה עוד אתרוצה לסלק אותי מהבית ספר?"
"מה אני הלשנתי עלייך, אני אפילו לא יודעת מה עשית!!"
"יופי כי גם אני לא, אז מי הלשין עלינו?"
"מה עליי אף אחד לא הלשין אלה אם כן זה אתה!!"
אני לא הלשנתי, וחוץ מי מזה אם לא הלשינו עלייך אז מה את עושה אצל המנהל שנינו יודעים שמי שמגיע למנהל הוא לא עשה משהו טוב."
"לא יודעת בעצם למה נראה לך שאני מאמינה לך שלא הלשנת?"
"למה מה עשית?"
לא יודעת!! המורה צעקה עליי ואמרה לי צאי למנהל הוא יגיד מה עשית" הוא חייך חיוך עקום ופתאום התלהט "מה נראה לך שאני מאמין שאת לא הלשנת, זה שאת אומרת שלא זה לא אומר כלום, כן!!"
"דיי כבר תפסיקו לצעוק" התערבה המזכירה "תיכנסו כבר למנהל"
"מה ביחד?" שאלנו ביחד
"כן אז מה חשבתם, עברתם על החוקים ביחד תענשו ביחד"
"מה?"
"תכנסו כבר" שמענו את המנהל מעבר לדלת
נכנסנו בשקט בלי להוציא מילה מהפה המנהל הסתכל עלינו במבט חמור ואמר "אתם לא חושבים שהגזמתם??" היה ברור שזה שאלה רטורית "בורחים מהפנימיה זה לא הגיוני שאתם כיתה יא' שלוש שנים פה כבר בורחים מה זה יראה לקטנים יותר" שחר מלמל משהו בין השפתיים המנהל הסתכל עליו חמורות "יש לך משהוא להגיד אדוני הצעיר?" צעק על שחר
"לא" קפץ שחר "ממש לא"
"תשמעו בגלל שזה הפעם הראשונה שלך גברת צעירה ובטח האדון הצעיר הניע אותך למעשה אז….." הייתי בטוחה שהוא עומד לוותר לנו אבל אז ניצת זיק בעיניו וכאילו עלה רעיון למוחו "אז אני ישלח אתכם למחנה הלימוד הגדול?"
"מה?" שאל שחר
"זה נפתח רק השנה שולחים שני תלמידים מבתי ספר ומפנימיות שונות למחנה לבדוק את רמת השכלה במדינת ישראל, ולשניכם יש ראש טוב, ואתם כבר פה ועשיתם משהו שלא יעשה…." ופה שחר קטע אותו.
"אני לא יודע מה היא עשתה" הצביע עליי "אבל אני לא עשיתי כלום ולכן ובמיוחד לא ברחתי איתה ולכן אני לא הולך לשום מחנה גדול"
"תרגע, אני גם לא עשיתי כלום מובן" אמרתי לשחר כאילו המנהל לא היה קיים "וגם אני לא הולכת לשום מחנה לימוד גדול" הפעם הסתכלתי על המנהל
"וחוץ מזה אין לך ראיות" אמר שחר למנהל
"אדוני הצעיר האם אתה מערער על דבריי?" אמר המנהל בקול מאיים " אתם שניכם הולכים למחנה הזה בין תירצו ובין לאו"
"כן ממש, תכריח אותנו לעלות על האוטובוס?"
"לא אבל אם לא תעלו אז העונש הוא כזה אתה" אמר והצביע על שחר "אין נבחרת כדורגל להשנה ואין יציאות הביתה במשך חודשיים" שחר נראה כעוס
"ואת" אמר ואחווה בידו עליי " אין חוג דרמה כל השנה ואין יציאות במשך חודשיים"
"מה?" אמרתי "אתה לא יכול להעניש אותנו כי לא הלכנו למחנה"
"לא" אמר "אבל אני כול להעניש אותכם על זה שברחתם עכשיו צאו מכאן אני צריך לשלוח את האישורים על השתתפותכם במחנה" הסתכלנו עליו מובסים ויצאנו משם
"יופי עכשיו תראה מה עשית" אמרתי לשחר
"מה את רוצה ממני לא עשיתי כלום ובטח לא הלשנתי על העצמי אני לא עד כדי כך דפוק,
"חשבתי"
"ואוו ממש מצחיקה" גלגלתי את עיניי וחזרתי לכיתה.