הקארמה של הביצ’ית פרק 1
לא פעם ולא פעמיים נאמר עליי ש"אני המקבילה הנשית של הגבר הדוש". קראו לי גם "חסרת רגשות" ואפילו אמרו שהלב שלי עשוי מקרח ואבנים.
לא היה לי איכפת מהתארים האלו.
לרגעים אפילו אימצתי אותם בחום.
כי ידעתי מי אני. כמו כולם או רובם , גם אני רציתי להרגיש ולחוות "אהבת אמת".
את תחושת סחרור החושים שחברותיי סיפרו שהרגישו כשפגשו את בן הזוג לטענתן.
נוווו … האופוריה הזו שמזכירים בקומדיות הרומנטיות הנמרחות.
אומנם הפחד ממחוייבות שיתק אותי תמיד.
תבינו , זה לא שפחדתי להתחייב לגבר אחד ורציתי להתהולל לנצח , לא. הפחד הוא מלתת לאדם אחר להיכנס לחיי.לתוך ליבי. לתוך נבכי נשמתי.
אתם קולטים כמה מטורלל זה נשמע ?
אותו אדם אמור להכיר כל פגם ומצופה ממנו שיקבל ויכיל . כל שגעת , כל טראומה , כל פצע פנימי.
פאאאק חחח יותר ז'אנר אימה מאשר קומדיה.
האנשים מסביבי מתנהגים כאילו זה בא להם כל כך קל וטבעי האינטימיות שכרוכה בעניין הזה. אבל בשבילי ? זה דורש מאמץ כביר ולעיתים נראה לי אפילו כמו מדע בדיוני.
לכן העדפתי לוותר מראש.
ברגע שהרגשתי שאני עומדת ליפול למלכודת הרומנטית הקלישאתית הזו , ברחתי , חסמתי , או שהמצאתי אינספור כדי לחמוק מהכדור.
בתוכי ידעתי שפגעתי באנשים בההתנהלות שלי מולם, אבל די מהר התנערתי מההרגשה הזו.
הרי מה היה אכפת לי ? תמיד עדיף שמישהו אחר ולא אני.
ככה שמרתי על עצמי. תמיד . לבד . רחוק .
אבל אז הכרתי אותו.
לא צפוי.משום מקום.בלי שהתכוונתי או רציתי או חיפשתי.
כשהיה לי כל כך טוב עם הלבד שלי.
הלוואי ולא הייתי מכירה אותו.
הלווואי ויכולתי לשכוח את החיוך שלו.
הלוואי ויכולתי לשכוח את המגע שלו.
הלוואי ויכולתי למחוק כל זיכרון קטן שלו.
תגובות (0)