הצוואה-פרק 2

שבועיים לאחר מיכן,החל דן את הטיפולים הכימותרפיים.
הוא ישב שם במין מעגל שכזה עם עוד חולים במצבו.חלקם במצב מתקדם יותר.
הוא פחד לדבר על זה.אפילו,לבני משפחתו הוא עדיין לא סיפר על המחלה שלו.
ככל שהטיפול התקדם,הוא החל לחוש יותר ויותר רע.
"אינך יכול לנהוג במצבך."אמר לו חברו,שישב עימו בטיפול.
"כן,הרעל הזה שהחדירו לי לתוך הדם לאט לאט גומר אותי.."אמר דניאל.
"זה השלב הראשון.."אמר חברו,סטיב.
"..אני מרגיש כל כך,רע.."נאנח שוב דניאל.
כשמאוחר יותר,בסיום הטיפול לקח אותו חברו הבייתה.
"יש לי בחילה נוראית."אמר דן,ניגש אל חדר השירותים ומקיא את נשמתו.
כשלאחר מיכן,ניכנס אל המיטה שלו,כשסטיב מכסה אותו בשמיכה.
"אתה צריך שאני אביא לך משהו,חוץ ממשככי כאבים?"שאל סטיב,שהיה רופא.
"כלום."ענה,דניאל.."רק תגיד לי..למה הלב שלי דופק כל כך מהר?"
"הגוף שלך מגיב לטיפול."אמר סטיב.
"אני לא רוצה למות."נאנח דניאל,נאחז בכוח בחיים.
"אתה אומרנם חולה במחלה נוראית.אבל,היום יש כל כך הרבה טיפולים מצילים ומאריכי חיים.
אתה לא תמות."הרגיע אותו סטיב,חברו הרופא.
לאחר חצי שנה של טיפולים,מצבו של דניאל התדרדר.
הוא סבל מכאבים עזים ונוראיים.
הוא ניגש לרופא שלו,בכדיי יתן לו מינון גבוה יותר של משככי כאבים.
"מה מצבי,דוקטור?"הוא שאל.
"לא מזהיר."ענה הרופא שלו.
"מה?"התפלא דניאל.
"אני אהיה אמיתי איתך.הטיפול,אינו עוזר."ענה הרופא.
"עד כמה המצב חמור?"שאל דניאל,המום.
"חמור מאוד.,"ענה הרופא.
"..כמה זמן עוד נותר לי?"שאל דניאל לאחר היסוס קל.
"חצי שנה.לכל היותר.ומעכשיו,אתה תהיה מאושפז בבית החולים."ענה הרופא,שבישר לו,ואישר את העובדה כי הוא עומד למות.
"לא!"קרא דניאל.."אני לא רוצה למות בבית החולים.אם אני כבר הולך למות,אז בבית."
"זה גם אפשרי.תהיה מרותק למיטה,עם אחות צמודה."אמר הרופא..
הרופא הביט בו.היה כל כך חבל לו על דן.בחור צעיר,טוב לב.מדוע מגיע לו גורל אכזרי שכזה?
"אני רוצה לבקש ממך מינון גבוה יותר של משככי כאבים."אמר דניאל.
"אני עלול לגרום לך לדום לב,אם אגביר את המינון."ענה הרופא.
"זה כבר לא משנה."נאנח דן,"תעשה לי טובה,אני מתפוצץ מכאבים נוראיים."
מאוחר יותר,כששכב במיטה בבית החולים,מחובר לעירוי מורפיום ותרופות אחרות,הוא חשב על קייט.
כאשר כל מספר שעות,הגיע אחר מבני משפחתו להיות איתו.מי שהייתה הכי קרובה אליו,הייתה אימא שלו.כשמאוחר יותר,כשאימו כבר נרדמה על הכורסא,שכב דניאל ער במיטה ולא הוציא הגה,הוא הביט בגשם שירד על החלון,כשגם העיניים שלו,לא נותרו יבשות.
הוא רצה לחיות. שכן,הרופא אמר לו שהחומר שמוזרק לו לתוך הדם במטרה לחסל את הסרטן, פוגע בלב. ואף,עלול לגרום לשבץ מוחי או לאירוע לבבי.