הצד של הליצן – פרק שני

גילי השמיעה אנחת יאוש ארוכה כאורך הגלות. איפה הילדים , חשבה גילי . היא שמעה צלצול של הנייד שלה והיא ענתה , זה היה ליאל בעלה.
" ליאל , איך זה יכול להיות שהילדים שלי נעלמו? אני זאת שילדתי אותם , מבחינה חוקית , אסור לך לקחת את התינוקות בלי רשותי." קראה גילי בכעס.
" הילדים האלה שייכים לי, אני אבא שלהם ואת לא תראי אותם לעולם." אמר ליאל בקור רוח.
" מה? זה לא ייתכן שאתה והתינוקות שלי במקום אחר , הם זקוקים לי , בטח אתה לא מאכיל אותם ולא דואג להם בזמן ." השיבה גילי אש.
היא שמעה את הבכי של אורון וליבה נשבר להאזין לו.
" הנה את שומעת , אורון בוכה ולירון עדיין ישנה. את לא ראיה להיות אימא וגם לא רעייה. תיפרדי לשלום מילדיך , הם עכשיו גרים אצלי." אמר ליאל בצחוק רע.
" לא , אורון מאמי שלי אל תבכה , ליאל , אני אימא שלהם , תבין זאת אתה לא יכול לקחת את הילדים שלי ממני ." חזרה והדגישה.
" גילי , כמה את מעוררת רחמים , אורון ולירון הם שלי ואני יכול להגיד שאין להם אימא והם יתומים. השינוי יהיה לטובתם , וכל עוד אני חי וקיים , את לא תזכי להחזיק בהם יותר." קבע ליאל.
" מה שלום לירון? האם היא אכלה ושתתה? אני דואגת להם. הם התינוקות שלי , אני לא יכולה להתנתק מהם . הם בשר מבשרי. אורון ולירון הם הילדים שלי ואני אלחם על המשמורת עליהם ." קראה גילי בדאגה.
" את לא תלחמי על שום משמרת , כי אני אדאג להרחיק אותם ממך עוד יותר , אני אוסר עלייך להתקרב אליהם ולא לבקר אותם ." החליט ליאל בו ברגע.
" אתה לא תאסור עלי כלום , שמעת? עוד נחיה ונראה , ליאל. אני אנצח ." התנצחה גילי.
" ממש מפחיד אותי. " צחקק ליאל וניתק את השיחה.
גילי התעצבנה שליאל זכה במשמורת עליהם והיתה עצובה בגלל שהיא לא תראה אותם שוב.
*
ליאל החזיק את אורון והביט בו לרגע, הוא רעב ובוכה.
" די , קטנטן, אבא כאן נכון חיים?" אמר ליאל בחיוך.
הוא בדק אם הדייסה שלו חמה והתחיל להאכיל אותו . אורון מילמל בשפת התינוקות שלו וניענע בידיו הקטנות . הוא התחיל להירדם וליאל ניסה להרגיע אותו.
ליאל מעולם לא אהב ילדים. כשנולדו התאומים אורון ולירון , הוא החל לצאת עם מישהי אחרת למרות היותו נשוי לגילי. הוא גם התחתן מפני שהוא לא אהב את גילי. ולאחר שגילי התפרסמה עם להקתה , הוא התחיל להתעלל בה ולהכות אותה. לאחר כשנה ורבע של נישואים מעורערים , נעלם ליאל ולקח איתו את אורון ולירון , הילדים המשותפים שלו ושל גילי.

ליאל נאנח והביט בהם בגאווה מזויפת , הוא הניח את הבקבוק על משטח השיש היבש.
" ילדים שלי , עכשיו אף אחד לא יוכל לקחת אתכם ממני , כולל אותך , גילי. " הוא אמר לעצמו בחיוך של ניצחון.

*
גילי חייגה בידיים רועדות כדי להתלונן על ליאל בעלה, שלקח איתו את ילדיה.
" שלום , מדברת גילי לוי, אני רוצה להגיש תלונה בגין ניסיון חטיפה של תאומים בני חודש וחצי, בגלל מאז אמש לא ראיתי את הילדים שלי , בבקשה מהרו תשתדלו למצוא אותם מהר , אני מודה לכם מאוד על טוב לבכם , שלום ולהתראות ," המילים ניתזו מפיה במהירות.
גילי לא האמינה ונפלה על המיטה הזוגית בחוסר כוחות . למה זה קורה לי , תקפה את עצמה ובמחשבות האלה היא נרדמה קלות לכמה דקות.
היא שמעה שוב את צלצול הפלאפון , היא ענתה בקול בוכים ,
" הלו, אני מצטער בכל ליבי, אבל לא ניתן לעשות דבר , המשמרת על ילדיך היא שייכת באופן חוקי רק לבעלך . אני באמת רוצה לעזור לך , אני לא יודע מה לומר , " אמר הפקח בבת אחת.
" זה לא יכול להיות , תחפש איזו דרך לפתור את הבעיה הזאת . אני האימא שלהם והם זקוקים לי , לטיפת אהבה וחום. זה השנים הכי קריטיות בעבורם." התחננה גילי.
היא לא האמינה למשמע אוזניה.
" אני יודע , את צודקת , אבל מכיוון שליאל , בעלך נלחם על המשמורת על ילדיו שלו. אני לא יכול להילחם נגד ההחלטה שלו. להתראות גברת לוי, מי ייתן ותראי בישועת השם בקרוב." איחל הפקח וניתק את השיחה עוד לפני שגילי הספיקה להגיד משהו.