הפשע המושלם- פרק 1

ליעד•
הסחיטה
זה סופסוף נגמר. הייתי בטוחה שהתדריך הזה הולך להימשך לנצח." נאנחתי קלות ונזרקתי על מיטתי. מאורעות הלילה האחרון פשוט שאבו ממני את כל הכוחות.
"לא היה כזה נורא." אמרה אמה ומשכה בכתפייה באדישות.
"היה," אנחת ייאוש נפלטה מפי.
"את סתם בכיינית." אמרה בביטול. "מה התירוץ שלך הפעם?" שאלה.
"אני עייפה." השבתי. "מותר לי!" משכתי בכתפיי באדישות. "היה לי לילה קשה. המשימה האחרונה שאבה ממני את כל הכוחות."
"הוו, בטח אם את מדברת על להזדיין עם מנהל היחידה שלנו כל הלילה זו בהחלט משימה לא קלה. " גיחכה קלות.
"אמה!" מיהרתי להשתיק אותה. "זה לא מצחיק, אם מישהו יגלה זה הסוף שלנו."
"נעעע… אני כספת אני," אמרה בבטחון. "ממני זה לא ידלוף."
אני מקווה.
"לידי, אולי תדברי איתו שייתן לי סופסוף תפקיד בשטח?" התחננה בפניי.
"אני?" שאלתי המומה. "ממתי אני מתערבת ליונתן בשיבוץ?"
"ממתי שאת לא עוד סתם סוכנת ביחידת הריגול הכי סודית בארץ, את פאקינג מזדיינת עם מנהל היחידה!" אמרה את מה שכבר היה מובן מאליו. "בחייך לידי, מספיק שרק תנידי עפעף ותנשכי את השפה התחתונה בחושניות כמו שאת יודעת והוא יעשה כל מה שתגידי לו."
"ככה?" שאלתי בטון מגרה כאשר נשכתי את שפתי התחתונה והנדתי את עפעפיי.
"בדיוק!" הנהנה בראשה. "אין מצב שייסרב לך ככה."
"זה לא פשוט כל כך כמו שאת חושבת שזה." אמרתי בכנות.
מה שיש ביני לבין יונתן הוא הכי אמיתי שיכול להיות. לא הייתי רוצה ללכלך הכל בשביל משימה טיפשית.
"זה הכי פשוט בעולם! הבנאדם קרוע עלייך, הוא יעשה כל מה שתגידי לו." היא הנידה קלות בעפעפייה והביטה בי כשעל פנייה מרוח חיוך רחב. "בבקשה." התחננה לפניי.
"לא!" מחיתי מידית. "אין מצב!" הנפתי בידי בביטול.
"נו אפשר לחשוב מה כבר ביקשתי." רטנה לעברי תוך כדי ששילבה את ידיה ממהרת להפנות לי את הגב. ממש כמו ילדה קטנה שכועסת על הוריה שלא קנו לה את הצעצוע שכל כך רצתה.
"מה ביקשת אמה?" פערתי את פי. הייתי המומה שהיא בכלל העלתה על דעתה רעיון שכזה. "מה שיש ביני לבין יונתן לא קשור בשום אופן למשימה." קבעתי. "מה שיונתן עושה או לא עושה בקשר למשימה זה לא ענייני, כמו שמה שיש בין יונתן לביני בכלל לא עניינך!" הטחתי בה.
"מהרגע שבחרת לשתף אותי זה הפך להיות ענייני." זרקה. "אני זו שמסתובבת פאקינג חצי שנה עם הסוד המזורגג שלך! אני שמחפה עלייך כל לילה במסדר מול המפקדים האחרים בזמן שאת הולכת להתרכבל עם החבר הזה שלך בין השמיכות. אני!" הטיחה בי חזרה.
"את עושה את כל זה בשביל לעזור לי, וזה באמת לא מובן מאליו." הודיתי באמת.
אמה היא החברה הכי טובה שלי. הכתף התומכת, אשת הסודות שלי. הראשונה שקיבלה אותי בחיוך כאשר רק נכנסתי ליחידה. הראשונה שהעזתי לפשוט בפנייה את כל המסכות ולהיות אני.
"ליעד, אם לא תעשי לי את הטובה הזאת, אני אאלץ לספר על הרומן שלכם." לפתע היא זרקה. ככה ממש כמו פצצה זה נחת עליי בבום היסטרי. הבטתי בה המומה.
וואו… לא העליתי על דעתי שהיא מסוגלת בכלל לחשוב על מהלך שכזה. לסחוט אותי. את החברה הכי טובה שלה תמורת תפקיד.
"אני…" הרגשתי חנוקה. המילים סירבו לצאת מגרוני. "את סוחטת אותי?" הבטתי בה בגועל ופערתי את פי. מתקשה לעכל את המציאות שהכתה בי בזה הרגע.
"אני מעדיפה שנקרא לזה טובה כנגד טובה." השיבה. "את תדברי עם החבר שלך שיידאג לקדם אותי במשימה הבאה אני בתמורה אמשיך לשמור על הסוד שלכם."
"אני פשוט בהלם ממך." אמרתי בסלידה.
"אם כל כך חשוב לך לשמור על היחסים שלך ושל יונתן עדיין סודיים את תעשי את זה בשבילי. לא ככה?"
בלעתי את רוקי ואנחת ייאוש נפלטה מפי. אני חייבת לשמור עליו. עלינו. הוא כל כך ייכעס עליי אם יגלה שסיפרתי למישהו על מה שקורה בנינו. לא לא, אסור שזה יקרה. "אני, אני אבדוק מה לעשות." השבתי בכניעה.
"רואה? כשאת רוצה את יכולה." הביטה בי כשחיוך רחב נפרש על שפתייה. "טוב, לא יודעת מה איתך אבל אני חייבת להתקלח." פרעה את שיערה ותלתה את המגבת על כתפה. "צ'או בובה." הניפה בידה לפני שטרקה את דלת חדר האמבטיה.

ישבתי על מיטתי באותו מצב. קפואה והמומה מכל מה שהיה. מיד עם משמע טריקת הדלת זינקתי ממיטתי ויצאתי מהחדר בריצה למבנה הכיתות תוך כדי שאני מסמסת ליונתן:
"תפגוש אותי במבנה הכיתות בזריזות, זה דחוף!"
"מגיע." יונתן סימס לי חזרה.
בדרך לפגישה עם יונתן אני מנסה לנסח בראשי את מה שאני הולכת לומר לו אך לשווא.

המתנתי ליונתן במקום הקבוע תוך כדי שאני מנסה להסדיר את נשימתי. עדיין לא קיבלתי החלטה. לפתע הרגשתי זוג ידיים גדולות וחמות מונחות על עיניי גורמים לי לצחקק קלות.
"אז מה היה דחוף כל כך?" שאל כשחיוך מתוק פרוש על שפתיו.
אוח אני פשוט לא עומדת בזה.
אין מצב שאני עושה את זה.
פשוט לא!
זה רומן רע! שום דבר טוב לא באמת יכול לצאת מהסיפור הזה.
"יפה שלי, מה יש?" שאל בדאגה.
אין מצב שאני אתן לאמה להרוס הכל. לא!
זה הפתרון היחיד.
"לידי? מה יש?" הביט בי במבט שואל.
כשאין אין ברירה.
זה לטובת שנינו.
"זה נגמר, וזהו!"