פרפרים.

אני אוהבת לחשוב עליו. אני משתדלת שבכל יום, המחשבה האחרונה שלי תהיה עליו. ככה אולי אני אחלום עליו, אבל מה שבטוח, אני אירדם עם חיוך…
אני מדמיינת סיטואציות ש(בעזרת ה') יקרו בעתיד, לרוב אני מדמיינת את הרגע הבא:
אני והוא באיזה מעיין בארץ,מתייבשים בשמש על איזה סלע, לאחר טבילה קצירה במעיין. לידינו הפק"ל מחמם את התה. הוא יושב, מסתכל על המים. אני, יושבת ומסתכלת גם, עליו. הוא מספר איזה בדיחה, אני צוחקת ומסיטה את מבטי, כשאני מחזירה אותו, אני רואה את עיניו מסתכלות עליי, הפרפרים שגדלו בבטני בחודשים האחרונים, מתרוצצים, משתוללים, מנסים לפרוץ החוצה.
אנחנו מתחילים לדבר,עליו, עליי, על הפנימייה שלו, על האולפנה שלי, על השבט שלנו, על המשפחות שלנו, על דברים שקורים לנו בחיים, על הרצונות והשאיפות שלנו, ציפיות ואכזבות. משחילים פה ושם גם כמה בדיחות פנימיות, כאלה שרק אנחנו נבין…
ואז, באמצע כל הפנטזיה, עולה בי מחשבה טורדנית, מחשבה שאני לא רוצה בכלל לדמיין, מחשבה הגיונית, הרי אנחנו בגיל ההתבגרות, מפוצצים הורמונים וזה…
אני מנסה בכוח לא לחשוב על זה, אבל בסוף מתייאשת ונותנת לה לחדור למוחי, לליבי, לפצוע אותו. מחשבה שאולי, אולי ברגע זה, גם הוא מדמיין לו סיטואציות, רק שבמקומי, נמצאת מישהי אחרת…