הפרעות

אני סוגרת את דלת הכניסה מאחורי והולכת במהירות לכיוון חדרי, וכשאני מתחילה לעלות במהירות במדרגות אמי עוצרת אותי, "למה את מתחמקת ממני, שוב פעם?" אני עומדת שם על המדרגות, קולה של אמי מקפיא אותי. וכשאני רוצה לפצוא את פי אמי קוטעת אותי "אוליביה בבקשה אל תתחילי שוב עם ה'נאום' שלך;'אני לא רעבה יש לי הרבה שיעורים." אני מסבה את מבטי אל אמי, היא לא לא נראת מאוכזבת כמו שחשבתי שתיהיה, היא מותשת. "אני הכנתי את הארוחה האהובה עליך", אני יורדת למטה ומניחה את התיק שלי ליד גרם המדרגות, ואני הולכת במהירות אל אמי ומחבקת אותה, ושואלת מעבר לכתפה " פשטידת פטריות?" "פשטידת פטריות" אמי עונה בחיוב. אמי אומרת שבגלל הדיכאון שלי אני אוכלת כמו ציפור, והיא צודקת, לא אכלתי פשטידת פטריות כבר כל כך הרבה זמן ששחכתי את הטעם והמרקם שלה. אני ואמי אוכלות זו מול זו ובשולחן שוררת אווירה של מתח. "אני יודעת שאת לא אוהבת לדבר על זה אבל, את מתנהגת ככה בגלל שאת זוכרת איזה יום היום נכון?" כתפיה של אמי התכמרו ישר לאחר שאילת השאלה, והיא מצפה לשמוע את הצעקה שלי אבל השנה, זה לא יקרה, השנה אני לא אכביד אפילו יותר על אמי. "כן , אני מודה באשמה".
אני אומרת בשקט אבל יכלה להרגיש את הכעס והלגלגנות בקולי, ומיד הצטערתי על כך שאפילו פציתי את פי. "זה בסדר" אמי עונה לי לפני שהספקתי להצטער על תשובתי הכבדה."כמעט שכחתי, קלואי הזמינה אותך אליה, ללילה", אני קמה ומפנה את צלחתי ואת צלחתה של אמי של אמי גם כן, "זה נשמע לי מעולה!" אני עונה לה ומנסה להתגבר על קול הזרימה החזק של הברז, אני מניחה את שתי הצלחות בתוך הארון. "למה לא שמת את הצלחות בתוך המדיח?" אמי שואלת בתימהון "אוי נכון שכחתי לגמרי!" אמי מסתכלת עלי וחיוך גדול וכאוב עולה על פניה. " זה בסדר,את יכולה לבכות". ועיני לא יכולות להסתיר את זה עוד, הסכר נפרץ בתוכי ואני מתחילה לבכות. "זה בסדר", אמי אומרת ומחבקת אותי, ואני מחבקת אותה גם כן. אני נופלת ארצה, אט אט ואמי נופלת אתי, וכל גופי שוכב על הרצפה הקרה, וראשי נח על שוקיעה של אמי. היא מלטפת את שערי השחור והארוך ואומרת לי "זה בסדר, הכל בסדר" אמי מנסה להרגיעני אך היא לא מצליחה, נשימותי רועדות והדמעות לא מפסיקות לרדת, ושוב התמונה הנוראית הזו עולה אל מול עיני, אמי הבוכה עומדת מולי ואומרת "בבקשה אוליביה, תורידי את החבל הזה מצווראך".