הפרידה הקשה מכל

הבטתי בו והוא הביט בי. עיניי דמעו והרגשתי מחנק בגרון. החיים הובילו אותנו לאן שהובילו ועתה- עתה העת להיפרד. כל כך הרבה שנים בילינו יחד. בבוקר במיטה הייתי איתו… גם בערב הייתי במיטה איתו. הרגעים בהם שכבנו יחד במיטה היו המאושרים בחיי. הייתי חוזרת הביתה, כולי רוח סערה מהיום שעבר עליי, והוא, כאילו קרץ לי מהמיטה. הייתי קופצת אליו, מתרפקת בחיקו. בבת אחת היה משתנה מצב הרוח שלי. הכול- בזכותו. כל שנות ילדותי, הוא היה מחכה לי, ואני לו. הוא זה שבזכותו הצלחתי בלימודים- בעבודות, במבחנים. הוא נתן לי את הכוח להמשיך. בזכותו הרגשתי אהובה. בעצם, אולי הוא היחיד שאהב אותי.
כעת, הרגשתי אותו. ראיתי אותו. איך העיניים שלו נוצצות… איך המבט השמח שלו, מרוח על פניו, למרות שאין סיבה לשמוח. ככה הוא.
"אבל איך אתה יכול לשמוח?!" קראתי. "אתה יודע שהיינו יותר מדי יחד, וכעת, עלינו להיפרד!" נשנקתי בבכי. והוא? הוא לא ענה. לא הגיב. רק המשיך להביט בי.
קפצתי עליו וחיבקתי אותו. כולי דמעות. ממררת בבכי.
"למה? למה אני צריכה להיפרד ממך?…" זעקתי.
אבל צריך להבין. אי אפשר להמשיך כך עוד. צריך להמשיך. לעבור הלאה. החיים הם אתגר לא פשוט.
כך שרעתי על המיטה, מחבקת אותו חזק, והוא אותי. המחשבות התרוצצו במוחי והרגשתי כמו עלמה אבודה. מה אעשה בלעדיו?
מי יחכה כל ערב, כשאחזור? יקבל את פניי בחיוך רחב ויקבל באוזן קשבת, אותי, כמו שאני?
בלי להעיר לי, להגיד לי "את לא בסדר!", "את טועה". פשוט לשמוע.
גם בתקופות היותר קשות שלי הוא חיכה לי בחיוך מעודד. לפעמים לא יכולתי להישאר בלעדיו, אז לקחתי אותו איתי לכל מקום. אנשים הביטו בי במבט מבולבל, או מגחך. אבל לי, לא היה ממש אכפת.
מהרגע שקיבלתי אותו, והוא אותי, התחברנו. למרות שהיה שתקן מטבעו, אהבתי לשפוך את כל אשר בלבי, והרגשתי שיש מי שמקשיב.
התאמצתי לחייך. הוא לא אוהב שאני בוכה. ליטפתי את לחיו. "נו," לחשתי לו. "אתה מוכן?"
המבט שלו הבהיר לי שכן. "אז אנחנו הולכים לעשות את זה ביחד, הא?" שאלתי אותו בלי לחכות לתשובה.
הגיע הרגע. הרגע, שאותו דחיתי שנים כה רבות. הרגע, שניסו להבהיר לי שבסופו של דבר הוא יגיע. הרגע, שיסיים את החברות המיוחדת שלנו. הרגע, שניסיתי להשכיח מלבי. הרגע, שישאיר בלבי פצעים כה עמוקים, שלא יהיה די מלח לזרוע עליהם כי הם יהיו כה עמוקים. אלו הפצעים שבנשמה.
הרמתי אותו בקושי רב. לא כי הוא היה כבד, חלילה. בגלל שידיי רעדו מגודל המעמד.
מהרגע שאעשה את זה לא אוכל לחזור. החיים ישתנו מקצה לקצה ברגע שאעשה את הדבר הזה.
"גם אם יגיע מישהו אחר, ואפילו יהיה מאוד דומה לך, לא אוכל להרגיש אותו הדבר כמו שהרגשתי איתך." לחשתי לו, ואולי גם לעצמי.
השתיקה הייתה איומה. "את עושה את זה." קבעתי לעצמי. "אין דרך לברוח."
"אתה לא תכעס עליי, נכון?" שאלתי אותו, ורציתי לראות שהמבט שלו אומר כן. "אנחנו חייבים להיפרד. אתה סולח?"
מחשבה אחת העיזה להסיט אותי ממשימתי, אבל נאבקתי בה בנחישות. זה מה שאעשה. וזהו!

* * * * * * * * * * * * * *

אלה החיים. הרגשתי סיפוק. הצלחתי להיפרד ממנו. בעוד רגע הוא יתלקח והסוף ליחסים בינינו יגיע. הרגשתי הקלה. אבל גם חרטה, שהתחילה לחלחל בי.
"לאאאאאאא!!!" קראתי. "אני פשוט לא עושה את זה!" הוצאתי אותו. את הדובי שלי. הדובי האהוב שלי. שעליו ואיתו גדלתי. "הקטע של הפרידה נגמר! עכשיו!"

* * * * * * * * * * * * *

היום אלכס הדובי שלי הוא הבובה של ילדה אחרת. אני יודעת שהוא זקן, אבל זה לא אומר שאני לא אוהבת אותו. אני מתגעגעת אליו, והוא תמיד יישאר בלבי.
אבל מה לעשות, צריך להתבגר, לא?