הפרח שלי

הפרח שלא נקטף, שהיה מיועד לך.
היה אדום כדם, בוהק ובולט לעיין ממרחקים רבים.
כל הפרחים האחרים לידו היו חיוורים וחולים, ללא מרקם.
הוא היה יחיד ומיוחד, כמוך.
כשראיתי אותו ישר נזכרתי בך, אתה שהגנת עלי מהמקום האפל שממנו באתי,
כשהתמקדתי בו החלו דמעות לזלוג מעיני לכיוון הלחי ולעבר צווארי.
אני מתגעגעת אליך, געגוע שמונע ממני לחזור לחיים שאליהם הבאת אותי.
איתך העולם היה נראה וורוד, עולם מושלם, כל העוול שבו נמחק ממני כשהייתי איתך.
עכשיו כשהלכת, כל הרוע חזר אליי במכה.
עד שהרגשתי שהחיים שלי עומדים להשתנות לטובה, זה נלקח ממני.
כאילו השאול חטף לי את הלב, את המושג רגש.
תמיד שחיבקת אותי הרגשתי איך חום גופך מציף אותי באלפי רגשות שהרגיעו אותי .
את הנשיקות הרכות והחמימות שלך שנתנו לי להרגיש שהעולם נעצר לכמה דקות.
כשבאתי לבקר אותך בבית החולים ראיתי איך גופך החסון נחלש במו עיני. הרגשתי שהתקופה הזאת
עוד מעט חולפת לי מול העיניים.
אני התקרבתי אלייך כדי לחבק אותך וכשידייך התקרבו אלי ראיתי כמה חלשות ורועדות הן נהיו.
אתה אמרת לי להתקרב אליך ולחשת לאוזני שלא משנה מה יקרה אתה תשמור עלי ושאתה אוהב
אותי. כמעט נשברתי לחתיכות והדמעות החלו להציף את עיני. לא יכולתי לחשוב על כך ולו לרגע קט.
לפתע ראיתי איך אתה מתחיל להעלם לי אל מול עיני. החלת לעצום את העיניים. ניסיתי לצרוח לך
לנסות להילחם אבל זה היה כבר מעלייך. קראתי לרופא במהירות, הם ניסו להחיות אותך אבל לא
הצליחו.
כששמעתי את הרופא שאתה בין המתים, כל הדמעות התפרצו ממני כמו מבול ששטף את פניי.
ברחתי משם במהירות הבזק ופשוט בכיתי. לא רציתי שאף אחד יראה אותי.
עד היום אני חושבת עליך, על הפרח האדום והמיוחד שתמיד יזכיר לי אותך.
אוהבת אותך ולעולם לא אשכח.