הפעימה האחרונה

פעם.. לפני המון המון שנים, כשהייתי ילד, קוללתי בקללה איומה. תחיית נצח. אני לא אשכח את היום שבו קוללתי. כשהייתי בן 16, אחד ממלאכי האלוהים ירד אלי. הייתי בטוח שזה חלום הזוי… הוא העביר את אצבעו על מצחי ולפתע הרגשתי חיים שלמים נכנסים בתוכי. תחושה שאף אחד לא יוכל לתאר לכם. הוא אמר שהוא מצטער ושהוא סך הכל קיבל פקודה מהממונה עליו.

רגע לפני שהוא פרש את כנפיו, הוא אמר לי שיש רק דרך אחת להסיר את הקללה. הוא אמר שאני צריך להתאהב, ולאחר שזה יקרה, יהיו לי 24 שעות של אהבה. אבל מה שלא ידעתי, זה שבאותו הרגע שבו הוא העניק לי חיי נצח, הוא גם נעל את ליבי בצורה שלא אוכל להכניס בו אהבה יותר. זה הזמן להציג את עצמי. שמי הוא חי. אמא שלי קראה לי כך מכיוון שהרב המקומי אמר לה שהשם הזה יזכה אותי בחיים ארוכים. כנראה שזה התאים לי או משהו…

וכך היה. השנים עברו להן.. ראיתי את כל בני משפחתי נפרדים מהעולם אחד אחרי השני, ראיתי את כל התינוקות סביבי מצמיחים זיפים, ואפילו הספקתי כבר לספור כמה כוכבים אלוהים יצר בעולם.
אני לא יודע למה קוללתי, אבל אני אדם מאמין ואני חושב שכנראה זה הגיע לי מסיבה כלשהי. השלמתי עם זה די מהר. היום אני כבר בן 321, צעיר, יפה וחזק. אבל עם נשמה של איש זקן, מכוער וחלש.
במשך כל השנים הללו ניסיתי לעשות דבר אחד- להתאהב. עברתי יבשות וחציתי ימים כדי למצוא אהבה אחת שתוכל להסיר ממני את הקללה, אך לא מצאתי. ליבי עטוף באבן קשיחה שלא ניתנת להסרה.

היו גם המון פעמים בהן ניסיתי להתאבד, אך לא הצלחתי. הגורל מנע ממני כל קרבה אל המוות.
ביום בהיר אחד ראיתי משאית של מטען כבד נוסעת על הכביש. כשהיא הייתה במרחק של עשרה מטרים ממני, קפצתי לכיוונה ועצמתי עיניים. הייתי בטוח שבפעם הבאה כשאני אפתח אותן, אני אזכה לראות עולם אחר, אך זה לא קרה. כשפתחתי אותן ראיתי את אותו העולם שבו אני משוטט כבר 321 שנה. נהג המשאית הספיק לפנות בשנייה האחרונה והשאיר אחריו גל גדול וחזק של צופר… אז ניסיתי תלייה. עליתי לחדרי וקשרתי בחבל את גרוני אל המנורה שבתקרה. כשהפלתי את הכיסא מרגליי, היא נעקרה ממקומה.

החלטתי שנמאס לי. עליתי אל הבניין הכי גבוה שהיה בסביבתי וקפצתי ממנו. זה היה בית מלון גדול, וכמו תמיד, גם זה לא הצליח. לרוע המזל נפלתי בדיוק אל תוך בריכה עמוקה שהייתה שם למטה…
ופה וויתרתי. הבנתי שיש רק דרך אחת להסיר את הקללה הארורה הזאת, והיא להתאהב.
הלכתי לגור בעיר הכי רומנטית בעולם, פריז. היו שם יפייפיות בכל פינה. לכל רחוב בו הייתי הולך, היו בנות יפות שרק חיכו שאבוא אליהן. אז החלטתי לפעול. הכרתי עשרות בנות במשך היומיים הבודדים בהם שהיתי שם…

ומהאחת אל השנייה ומהבלונדינית לשחורה ומכחולת העיניים לאדומת הלחיים… אך כל הניסיונות והחיפושים, היו לשווא. זכרתי את דברי המלאך. גם לאחר שאצליח למצוא מישהי, יהיו לי 24 שעות של אהבה. היה ברור לי שלאחר כל השנים האלו, אני סופסוף אפרד מהעולם הכל כך משעמם הזה. העולם שאותו אני רואה כבר 321 שנים. העולם שאותו אני נושם בכבדות ובאילוץ ניכר כל כך הרבה זמן.
חיפשתי וחיפשתי, התמלאתי במרץ שלא היה בי מעולם. היה בי רצון עז למצוא את אותה האחת… אבל לא כי אני רוצה להרגיש אהבה, לא כי אני רוצה להתחתן ולהביא ילדים, לא כי אני רוצה להיות מאושר, אלא בגלל שאני רוצה ללכת. ללכת למקום אחר.. לצאת מהעולם הזה כבר ולראות דברים חדשים, אנשים חדשים, להרגיש חיים חדשים.

אבל למרות שהייתי כבר חצי שנה בפריז העתיקה במטרה למצוא מישהי, לא מצאתי שום אהבה. עכשיו כבר לילה… אני שוכב במיטתי וצועק לאלוהים שישלח לי סימן. שיגיד לי לפחות למה דווקא אני, שייתן לי כיוון, שייתן לי דרך!
ובאותו לילה של דמעות, חלמתי חלום. אותו המלאך שהתגלה אלי כשהייתי בן 16, ירד אלי שוב משמיים. הוא אמר לי לא לאבד תקווה ולהמשיך להאמין בעצמי. הוא הוציא נוצה מכיסו, וכתב משהו על חתיכת נייר קטנה. הסתכלתי עליה והייתי המום. הוא חייך, נתן לי אותה ואמר: "זאת דרך ההתחלה של הסוף, תישאר חזק." ונעלם לו…
קמתי בבוקר וזכרתי הכל מהכל, חוץ ממה שהיה כתוב על אותו פתק. התמלאתי זעם וזרקתי את הכרית על הקיר. לקחתי אותה שוב והשלכתי אותה לכל מקום אפשרי בחדר. מהמיטה לשידה ומהשידה לארון בגדים וממנו למדפי הבושם היקרים. הכל נשבר. כל החדר התמלא בנוצות אווז לבנות ומתוך סערת הנוצות, הגיחה פיסת נייר קטנה. מקופלת בהגינות.
קפצתי ממקומי והתנפלתי עליה. היה ברור לי שאיך שזה לא יהיה, פיסת הנייר הזאת קשורה לחלומי.

כשפתחתי את הפתק, היה כתוב בו שם של מקום ושעה: "שדרות רובינזון 00:00" אני מכיר את המקום.. יש לי תמונה שלו. זה היה המקום בו ההורים שלי הכירו. היה ברור לי שבשתיים עשרה בלילה אצטרך להתייצב שם ויהי מה.
חיכיתי בחוסר סבלנות, ואיכשהו הצלחתי להחזיק מעמד עד 23:30. חיכיתי עוד דקה ויצאתי מהבית…
מצאתי את עצמי הולך בתוך ליבה של פריז, ומחכה לשעה האמצעית של השעון.
והנה השעה הגיעה. בשעה שתיים עשרה בדיוק כבר הייתי בשדרות רובינזון, ישבתי על המדרכה וחיכיתי.

התחלתי לחשוב לעצמי מה כבר יכול לקרות, ולמה הוא התכוון כשהוא אמר שזאת דרך ההתחלה של הסוף ?
המשכתי לשבת ולחכות.. השעה כבר 00:20 ועוד לא קרה דבר. אך לבן אדם שחי כבר 321 שנה, יש המון סבלנות.
ואז… אחרי עוד כמה דקות של שהייה על המדרכה, זה קרה. לפתע ראיתי דמות אישה המתקרבת לעברי, אך היא לא התקרבה יותר מדי.. כשהיא ראתה אותי יושב ומחכה, היא התיישבה על אחת המדרגות שהיו שם. בדיוק במקום בו הורי הכירו.. תמונת המדרגות שהורי נמצאים בה מתנשקים, חקוקה בזיכרוני לעד.

הסתכלתי עליה במבט מוזר, קמתי והתקרבתי אליה. התיישבתי מדרגה אחת לידה והבטתי בה.. היא הייתה האישה הכי מדהימה שראיתי. אחרי כל כך הרבה שנים בהן ראיתי כל כך הרבה נשים, לא ראיתי אחת כמוה.
שיער שחור חלק, עיניים ירוקות ומבריקות, גבוהה, שחומה, רזה, ועם חיוך שיכול להמיס את היהלום הכי גדול העולם. חייכתי אליה ואמרתי: "שלום.. שמי הוא חי, מי את?"
היא עמדה ואמרה: "שלום, אני………." היא לא ידעה מה לומר. שמתי לב שהיא גימגמה ולא הצליחה כל כך להוציא משהו ברור מפיה. לפתע הבחנתי שהיא מחזיקה משהו בידה. כשהתעמקתי, ראיתי שזאת תמונה.

שאלתי אותה: " תגידי, מה מצולם בתמונה בה את אוחזת?" היא הצמידה אותה לליבה ואמרה: "המקום בו הוריי הכירו.. במקרה אנחנו עומדים בו ברגע זה". בשלב הזה קיבלתי את שוק חיי.. זאת הייתה הפעם הראשונה בה הרגשתי את ליבי זז ממקומו! שאלתי אותה: "מה את עושה כאן?" היא השיבה: "סתם רציתי לטייל.. אני אוהבת את הרחוב הזה. אתמול במקרה חלמתי עליו אז הייתי חייבת לבוא לכאן".

הייתי בהלם! אך ניסיתי שלא להראות את זה. שאלתי אותה ברוגע: "מה חלמת?.." היא הסמיקה ואמרה: "שאני מתאהבת". ברגע הזה הבנתי שאני צריך להגשים לה את החלום, ושכל המקרה הזה הוא לא צירוף מקרים.
התיישבתי על ידה והתחלתי להכיר אותה. לאחר שעתיים כבר הספקנו להכיר אחד את השניה וראיתי שיש לי ולה המון דברים במשותף. אני יודע שאני חי כבר 321 שנה, אך אני והיא אוהבים לעשות את אותם הדברים שאני הייתי עושה בשנים הראשונות לאחר שקוללתי. היא גרה בפריז כבר המון זמן, מחפשת אהבה.. בת עשרים ואחת, עובדת כקופאית, ומלאת שמחת חיים.

"מהו שמך?" שאלתי בסקרנות. היא אמרה לי: "שמי הוא נצח". היא חייכה שוב ואמרה: "זה די מוזר.. לך קוראים חי, ולי נצח… בטח אתה תחיה המון זמן אם נהיה יחד" לאחר שהיא אמרה את זה היא הסמיקה שוב. ואני כבר הבנתי שהיא צודקת מצד אחד, אך טועה מצד שני. אנחנו כנראה באמת הולכים להיות יחד, אך אני ממש לא הולך לחיות המון זמן, לפי דבריו של אותו מלאך. הרגשתי שאני מתאהב לראשונה בחיי. ליטפתי את לחייה ונשקתי לשפתייה, ולפתע הרגשתי את עטיפת האבן שעוטפת את ליבי נסדקת. עוד סדק ועוד שבר נשמעים מגופי, ליבי מתחמם כמו הר געש שרק מחכה להתפרץ. הלב שלי אוהב.

הבנתי באותו רגע שבשעה 00:00 ביום שלמחרת, הכל יגמר. הבנתי גם למה המלאך התכוון כשהוא אמר שזו דרך ההתחלה של הסוף.
אז עשיתי איתה הכל.. הלכנו לסרט, הזמנתי אותה למסעדה הכי יוקרתית בפריז, טיילנו בכל המקומות היפים ביותר והכי חשוב, הענקתי לה כמה שיותר אהבה. אפילו הספקנו לעשות ילד שאותו אני כבר לא אזכה לראות.

כשהגיע הלילה, היא נרדמה, ואני הבנתי שהשעה עכשיו היא 23:40 ושנשארו לי עשרים דקות של חיי אהבה. השארתי לה פתק ובו כתבתי: "אני אוהב אותך הכי בעולם! ואני מצטער".
את הקטע של ה"מצטער" היא כבר תבין מחר.
השעה כבר 23:55 ויש לי רק חמש דקות!. יצאתי מהבית ורצתי אל שדרות רובינזון.. זה המקום בו אני רוצה להעביר את הרגעים האחרונים שלי. השעון החליף בדיוק ל 23:59 ונותרה לי דקה אחת.
אני רץ אל המדרגות בהן הורי הכירו, שוכב עליהן, מסתכל לשמיים בפעם האחרונה, מביט בשעון ועוצם את עיני…

23:59:56 הילדות חולפת בראשי…
23:59:57 תמונות האהובים שלי חולפות לנגד עיני ואני אומר שלום אחרון לכולם…
23:59:58 נזכר בנצח ובאהבה המדהימה והיחידה שהייתה לי…
23:59:59 כל התחושות בגופי נעלמות…
00:00:00 ליבי, אחרי שלוש מאות עשרים ואחת שנה – נדם לו.