הפנמייה-פרק 7

הוא יודע. הוא יודע. אני חושבת שהלב שלי עושה עכשיו צניחה חופשית,הנשימה שלי נעצרת,הוא יודע.
"אני..זה לא.."אמרתי בלחץ,לא,אני לא יכולה לדבר על זה. אני לא הולכת לבכות בפניו.
"תלכי לישון"הוא אמר ושם אותי שוב על חזהו,הוא לא שונא אותי.

אנחנו נמצאים בבית שלי,בחדר שלי,עם המיטה שלי,הוא שוכב מעליי,דיימן,הוא מנשק אותי בחוזקה,אני מנשקת אותו בחזרה,הוא מוריד מושך בשולי חולצתי בשביל להוריד אותה,אני מתנגדת "דיימן עדין לא". הוא לא מקשיב,ממשיך לנשק אותי ולנסות להוריד את חולצתי, "דיימן אמרתי לא" אמרתי בלחש תוך כדי ששפתיו מרפרפות על שפתיי,הוא ממשיך,נאבק בחוזקה להוריד את החולצה שלי,הוא הצליח למרות כל ההתנגדויות שלי,
הדמעות התחילו לצרוב בעיניי, "דיימן אני מתחננת תפסיק!" צעקתי,"תסתמי"הוא מלמל והמשיך,לאט לאט נשארתי בחזייה ותחתונים,והוא נשאר בבוקסר,ממשיך בשלו,אני בוכה,מנסה להמשיך להתנגד אך הוא חזק ממני.
אני נותנת לו מכה במקום הרגיש,וזה גורם לו להתכווץ ולצעוק מכאבים,אני מנצלת את ההזדמנות לברוח,אני לוקחת את החולצה והמכנס שלי ומנסה לברוח,אני מגיעה לדלת של הבית,היא נעולה,המפתח אצל דיימן,אני שומעת את צעדיו של דיימן.
"נואל אל תעשי את זה כל כך קשה תבואי לכאן את יודעת שזה יקרה" הוא צעק,שמעתי את העצבנות בקולו,איך נכנסתי לסיטואציה כזאת עם החבר שלי?
רצתי לחדר העבודה של אלכס,פתחתי את המגירה ותהיתי אם לקחת את האקדח שנמצא בתוכה או לא,כשראיתי אותו נכנס לחדר,ללא כאבים,לא חשבתי פעמים ולקחתי את האקדח,לא רציתי לירות,לא התכוונתי לירות,רק רציתי שהוא יתרחק ממני,"אקדח?נואל על מי את עובדת?את בחיים לא תירי באקדח,את אוהבת אותי"הוא אמר עם החיוך שעד היום חשבתי שהוא כל כך יפה,אבל ברגע זה אני חושבת שהוא דוחה,זה לא דיימן שלי.
"דיימן בבקשה תתרחק ממני,אני לא רוצה שתאנוס אותי ואני לא רוצה לירות באקדח,בבקשה תתרחק אני מתחננת"אני אומרת עם כל רועד וחנוק וכל פניי מלאות בדמעות,רטובות לגמרי.
"נואל,אני חיכיתי בשבילך חודשיים,אני לא הולך לחכות יותר,תפסיקי להתנהג כמו ילדה קטנה" הוא אמר והתחיל להתקרב.
"לא!" צעקתי "דיימן בבקשה תפסיק!אתה מטורף!!זה לא אתה דיימן זה לא אתה אתה שיכור אני מתחננת תפסיק".
"את לא תירי בי" הוא אמר רגוע וממשיך להתקרב.
"אני יודעת שאני לא אבל בבקשה רק תתרחק!אני אוהבת אותך דיימן אני אוהבת אותך!אבל אני לא יכולה לעשות את זה תבין אותי"צעקתי מתחננת להבנה,הוא ממשיך להתקדם בצעדים איטיים.
"חודשיים,חודשיים אני הבנתי,נואל,זה לא מעניין אותי יותר,אולי את צודקת והאלכוהול גורם לי לעשות מה שתמיד רציתי אבל לא היה לי אומץ" הוא אמר בטוח בעצמו,לא מצליח לשמור על שיווי משקל מהאלכוהול.
"אתה תצטער על זה מחר,אתה תצטער על זה דיימן אתה אוהב אותי ואתה תצטער על זה,אני בחיים לא אשכב עם מישהו שלא מחכה בשבילי!אף פעם!"הוא היה קרוב אלי כל כך "דיימן בבקשה"
לחשתי חנוקה מדמעות "דיימן!!" הרגשתי את ההדק נלחץ,הקול גרם לי להתכווץ ולהפיל את האקדח,יריתי.

קמתי בצרחה,נושמת כאילו אין לי אוויר,מנסה לעכל את הפעם השלישית שאני חולמת את הזיכרון הזה מאז הלילה הזה.
ראיתי את שון מתקרב לעברי ומתיישב על הספה ליידי,לא במקום שהוא היה כשנרדמתי,המבט שלו מבוהל והוא סובב את גופי כדי שיראה את פניי,"את בסדר?"הוא לא נראה דואג אבל נראה מתעניין.
באותו רגע רק רציתי שהוא יחבק אותי ולא יעזוב.
התחלתי לבכות,כמו כל פעם שאני קמה מהחלום זיכרון הזה,אבל הפעם הרגשתי בטוחה,הרגשתי בטוחה עם שון.
הוא הצמיד אותי לחזהו וכרך את זרועותיו סביבי "אני לא יודע כל כך מה עושים במצבים כאלה".
אני שונאת שרואים אותי בוכה,שונאת שמנחמים אותי. העפתי את הידיים שלו ממני ונכנסתי לשירותים,בוכה בשקט.
הסתכלתי עלי במראה,שעד לפני כמה שעות הסתכלתי על ההשתקפות שלי מאושרת,ואז שמעתי את הקול של שון "אממ..אני..את יכולה לצאת?נדבר על זה אם את רוצה"שמעתי בקולו חוסר נעימות,
הוא ממש לא רצה להיות במצב הזה,וכך גם אני.
"אני לא בוכה תשתוק כבר ותמשיך לראות את התכניות המפגרות שלך ואל תשחק אותה כאילו פתאום יש לך רגשות כי אין לך!אני בכלל לא מעניינת אותך!!לך מכאן!אני שונאת אותך!!" צעקתי בקול רועד,הייתי כל כך נסערת שלא היה לי אכפת באותו רגע מה להגיד רק שיעזוב אותי.
שמעתי את הצעדים שלו הולכים ומתרחקים,נשארתי שם כמה דקות,ויצאתי החוצה,הוא עדין ישב על הספה,הלכתי הכי מהר שיכולתי לכיוון הדלת,מזווית עייני ראיתי ששון קם על רגליו,
אחרי שהגעתי לדלת רק יצאתי ורצתי עד שהגעתי לעץ הגדול שראיתי ביום הראשון שהגעתי לכאן,ראיתי בו מין שקע עמוק וחשוך כך שאף אחד לא יכול לראות אותי בוכה עם הבגדים המגוחכים האלה שם.
התיישבתי בתוך השקע ובכיתי.

אחרי הרבה זמן שנתתי לרחמים העצמיים שלי להשתלט עלי,ולבכות עוד הרבה על זה שרצחתי את החבר שלי.על זה שרצחתי את דיימן,על זה שאני לא יכולה להראות את הפנים שלי בשכונה שלי,הם גירשו אותי,
כולם יודעים מה עשיתי,ההורים של דיימן שונאים אותי. כולם שונאים אותי. קיבלתי הזדמנות להתחלה מחדש,אני לא יכולה להרוס את זה.
אסור שאף אחד ידע,אסור לי לחזור הביתה. פה זה הבית שלי,לא משנה מה אני צריכה לעשות כדי להישאר פה,אני לא חוזרת הביתה.
בדקתי בשעון את השעה,השעה הייתה 15:28,הם צריכים לחזור רק בשש בערב.שיט.
התחלתי לרוץ,אני מרגישה כל כך רע על מה שעשיתי לשון,בטוח הרסתי הכל.
הגעתי לבית של שון ודפקתי על הדלת,אחרי כמה זמן שחיכיתי ודפקתי שוב ושוב על הדלת,שון פתח לי את הדלת,הוא היה בבוקסר אבל זה לא עניין אותי באותו רגע,זה היה נראה כאילו הוא קם משינה.
'כנראה בגלל שהוא קם משינה סתומה,אנשים היום ישנים צהריים'.
"סליחה"אמרתי והשפלתי את מבטי,אחרי שתי שניות התקרבתי אליו ואלוהים יודע למה פשוט הושטתי את זרועותיי וכרכתי סביב מותניו וחיבקתי אותו,חיבקתי אותו כל כך חזק.
הוא חיבק אותי בחזרה והרגשתי שוב בטוחה. הרגשתי כל כך טוב.
"תכנסי" הוא אמר והשתחררתי מהחיבוק,התיישבתי על הספה והוא אחריי "סליחה אם פגעתי בך שון.."אמרתי בקול מתנצל.
הרמתי את מבטי וראיתי שהוא מחייך,הוא מחייך,אני גרמתי לו לחייך,אפילו שלא ניסיתי,הוא מחייך בגללי,והחיוך שלו מושלם,יש לו שתי גומות וזה עושה את החיוך שלו ליותר ממושלם,באותו רגע,ידעתי. ידעתי שאני מתאהבת,מה שדי מגעיל מאחר ולפני שבוע רצחתי את החבר שלי,אהבתי אותו,אבל אהבתי אותו אהבה של אח,או ידיד,לא יותר מזה.
"תצטרכי לעבוד קשה בשביל לפגוע בי"אני שמחה שזה מצחיק אותו.
"חלמתי על הרצח,חלמתי את הזיכרון על הרצח,זה פעם שלישית שאני חולמת את זה".
החיוך ירד לו מהפנים והפך לרציני,ואני המשכתי לספר לו כל מה שקרה מההתחלה עד הסוף,דיברתי שעות,איך הכל התחיל ואיך הכל נגמר,
אבל לא סיפרתי לו שלא אהבתי את דיימן,החלטתי להוריד את החלק הזה.
"את בתולה?" הוא שאל מופתע,אחרי כל מה שאמרתי לו זה מה שיש לו לשאול?הרגשתי את הסומק עולה על לחיי, "אתה מפגר" אמרתי בעצבנות וכשניסיתי לקום הוא משך את זרועי כדי שאני אמשיך לשבת,
"אני חושב שזה רק גורם לי לרצות אותך יותר" הוא אמר בחיוך וחשף את השיניים הלבנות והישרות שלו. לרצות אותי יותר?הוא רוצה אותי?
"אני נשארת לישון כאן".
"מה?" הוא היה מופתע,לא ציפה לזה.
"קראתי קצת באתר על המקום הזה,יום שישי ושבת יש כאן חופש,אני לא רוצה לישון לבד במעונות,בלילה הקודם סרינה חזרה רק שעה לפני ההשכמה,אני לא יכולה לישון לבד אחרי החלום הזה".
הוא חשב "בסדר" הוא החליט,לא שלם עם ההחלטה שלו.
קמתי ממקומי והלכתי לכיוון המטבח כשנזכרתי שלא אכלתי כל היום "יופי".
"לאן את הולכת?".
"לאכול"אמרתי והמשכתי.