הפנמייה-פרק 1

אני ממשיכה לבהות במבנה הגדול והמוזנח,הקירות שלו מתקלפים והצבע כמעט הפך מלבן לאפור,המבנה בנוי בצורה מעגלית,והוא ארוך,מאוד,אבל הוא נמוך מאוד,
ואני די בטוחה שהשלט שכתוב עליו "פנמיית היסטון" עומד ליפול בכל רגע.
אם לא היו אומרים לי שזאת הפנמייה שאני אסיים בה את הלימודים שלי,הייתי בטוחה שזה בית רוחות.
ואז אני רואה אותה,המנהלת סנדרה,אני חושבת שזה הדבר המפחיד ביותר שראיתי בחיי,היא גבוהה ורזה,השיערות שלה מתוחות ומובילות לעגבנייה מושלמת,יש לה משקפיים מרובעות,
אף גדול ונפול,ושפתיים דקות יבשות ומתוחות,כשהסתכלתי באינטרנט ראיתי עליה כמה תגובות גרועות,וכמה מאוד.
היא מתקדמת בשביל,או לפחות משהו שנראה כמו שביל,נעמדת לפניי ולפני אבא שלי ומחייכת חיוך כל כך גדול שלא שיערתי שאישה כמוה יכולה להוציא.
היא מסתכלת עלי,ואז על אלכס,אבא שלי,אני קוראת לו אלכס כי מבחינתי ומבחינתו אין בנינו קשר משפחתי,לא משנה מה הרישומים אומרים.
"ברוכים הבאים לפנמיית היסטון",לגיהינום את מתכוונת.
אלכס מחייך אליה חיוך מגעיל ואומר "הגיע הזמן שמישהו יחנך את הפרחחית הזאת",
סנדרה מחייכת חיוך גדול יותר משהיה לה בזמן שהשפתיים שלה מתחילות להיקרע "בשביל זה אנחנו כאן,אתה יכול לבוא למשרד שלי לחתום על טפסים אחרונים בזמן ש..מממ.."
היא מצמצמת עיניים ומצביעה עלי,בתקווה שמישהו יגיד לה את שמי,"נואל" שאגתי בטון המאיים שלי,אבל בתגובה לשאגה שלי היא התעלמה כאילו שומעת את הטון הזה בכל יום,"בזמן שנואל תכנס לחדר שלה במעונות,ותתיידד עם חברתה החדשה לחדר"היא עצרה והוציאה מעטפה מהכיס,הביאה לי אותו והסתכלה עלי מבט ממושך "את מוזמנת להתחפף",
חייכתי חיוך כל כך גדול ולא אמיתי,"את מוזמנת להרוג את עצמך" לקחתי את המזוודה והתחלתי ללכת בדרך שממנה סנדרה המרושעת באה,
וברקע שמעתי את אלכס צועק"רק יום ראשון וכבר להסתבך פרחחית?"
מרוב החושך אני לא מצליחה לזהות משהו חוץ מהשביל,חוץ מעץ עצום,הגדול ביותר שראיתי בחיי,העץ מלא בחיים ומכניס קצת אור למקום המזעזע הזה.
הדלת גדולה ומתקלפת כמו כל המקום הזה,אני נכנסת ומרגישה בסרט משנות ה60 שהכל היה בצבעי שחור ולבן,אני מביטה בפתק שהיה בתוך המעטפה שסנדרה הביאה לי
"חדר 318",מולי יש דלת מעץ ומימיני ומשמאלי אני רואה שתי מסדרונות שאני לא בדיוק רואה איפה הם נגמרים,אין שלטים,אין תמונות,איך אני אמורה לדעת לאן ללכת?
אני בוחרת בצד שמאל,הקטע שלי זה תמיד להתחיל ברגל שמאל,אז למה לשבור את המסורת?,אני מתחילה ללכת עם המזוודה בידי ואני מסתכלת על הדלת הראשונה בצד ימין שלי,
"1",הכיוון הלא נכון,אז חזרתי אחורה והלכתי למסדרון השני,גם שם על הדלת הראשונה כתוב המספר "1" ניפחתי את הלחיים ונשפתי אוויר החוצה,מזל שאני בכושר,אני חושבת שאני יוצאת למרתון,עם מזוודה.
רצתי עד שהגעתי לדלת 318,דפקתי בדלת,אף אחד לא פתח,פתחתי את המעטפה והסתכלתי בתוכה,היה מפתח,לקחתי את המפתח ופתחתי את הדלת,
מאחורי הדלת ראיתי נער שיושב על כיסא בני שני מיטות יחידות,על הקיר תלוייה תמונה של שד מחייך,וואו,ממש הרס לי את הדעות על המקום הזה.