הפכת לזר

חשה ומרגישה לאדם שכבר לא נמצא.
מתרפקת על הזיכרון, המהות של מה שהוא היה ועדיין מסמל לי.
אך הוא לא, לא באמת.
הוא כבר לא אומר את הדברים הממסים, נוגע בנקודות הנכונות, המבט והחיוך אחר.
לא באמת אחר, עדיין מצטברים לו קמטים קטנים סביב העיניים
והצחוק שלו מוציא אותי מדעתי, כי הוא באוקטבה גבוהה מדי.
אבל, זה אחרת.
הלב פועם קצת יותר לזכר הנוסטלגיה, הדופק שלי מכבד את העבר ומוקיר תודה.
והראש מנסה להבין, לאן עכשיו?
קל להתרפק על זיכרון טוב, להשאיר את הכעסים בצד,
אך צריך לדעת להניח.
לתת לזיכרון לצבור אבק וללכת לאסוף כמה זיכרונות חדשים.