הפכים- פרק 8-

התעוררתי בבוקר. ראיתי שאסי כבר עזב את החדר ונאנחתי. אתמול היה יום מוזר. התארגנתי ונסעתי לבית הספר. "ענבר" עמיחי נעמד מולי. "בוקר טוב" אמרתי, ונזכרתי שלפני כל הלילה המוזר עם אסי, עמיחי נישק אותי, שוב. הצלצול נשמע. בחיים לא שמחתי לשמוע יותר את הסימפוניה התשיעית של בטהובן. "אני חייבת ללכת" אמרתי והלכתי משם. הוא תפס בידי. "את לא הולכת להתחמק ממני שוב פעם. בהפסקה נדבר" הוא אמר. המבט שלו הזכיר לי את אסי, רק שאסי הרבה יותר מלחיץ אותי. "בסדר" אמרתי, והתקדמתי לכיתה.
הגיעה ההפסקה. נשמתי עמוק והלכתי לפינה. הייתה לו סיגריה בפה, והוא כיבה אותה כשהגעתי. "שבי" הוא אמר וטפח על הספסל שלידו. הנהנתי והתיישבתי. "על מה רצית לדבר?" שאלתי. זה היה מוזר שלא היה אף אחד אחר חוץ מאיתנו בפינה הזאת. יש מצב שהוא גירש את כולם? "אני כבר הרבה זמן אוכל את הראש בגללך" הוא אמר בטון רגוע יחסית, והניח את ידו על ברכי. הסמקתי. "ואני ממש לא יודע מה עושים במצב כזה" הוא אמר בחיוך, כאילו גיחך לעצמו. "אז תעזרי לי" הוא אמר והרים את מבטו אליי. "מה.. מה אתה מרגיש?" שאלתי בעדינות. הוא ליטף את פניי. "אני לא יודע איך מסבירים דבר כזה.." הוא מלמל וקירב את ראשי אליו, ונישק אותי.
"אטיאס" שמעתי את הקול של אסי. פתחתי את עיניי וראיתי אותו עומד לידנו. התנתקתי מעמיחי. "מה?" עמיחי שאל בחוסר סבלנות. "צריך ללכת" הוא אמר בקצרה והסתכל עליי. עמיחי הסתכל עליי. "אני אראה אותך אחר כך" הוא אמר ונישק אותי שוב. "יא-אללה שלך, אין לי את כל היום" אסי אמר בעצבנות. "בסדר, בסדר, נודניק" עמיחי אמר בחיוך. "ביי" אמרתי לו בחצי חיוך. הוא הלך. "איך היה להתעורר בבוקר בלעדיי?" אסי שאל בחיוך הזה שלו. "תענוג" אמרתי. הוא חייך והלך.
הלכתי הביתה, ושמעתי רעש של אופנוע מתקרב אליי. "חדשה!" שמעתי את הקול של אסי. הסתובבתי אליו. "מה?" שאלתי. "עלי" הוא אמר וסימן עם הראש. "מה?!" שאלתי. "אני אומר לך שכדאי לך לעלות" הוא אמר בחצי חיוך. "אני לא עולה על אופנוע" אמרתי. "את כזאת חננה" הוא אמר. "כזאת אני" אמרתי והמשכתי ללכת. "נו, אני רוצה להראות לך מקום" הוא אמר. נעצרתי. "למה?" שאלתי. "כדי שאת ועמיחי תוכלו לקבל שקט כמו שצריך" הוא אמר. נאנחתי. כמה פעמים בחיים ייצא לי לרכב על אופנוע? פעם אחת, אם אני אמות אחריה. טוב, די, תסמכי קצת על אסי. לסמוך על אסי? הדבר הכי מסוכן שאני יכולה לעשות. "אני אחכה לך עוד הרבה זמן?" הוא שאל. חייכתי והנחתי על ראשי את הקסדה, והתיישבתי מאחוריו. "תחזיקי חזק" הוא אמר. לא ידעתי מה לעשות. הוא נאנח והחזיק בידיי. "ככה" הוא אמר וכרך אותן מסביב לבטנו. "חזק אבל" הוא אמר. הסמקתי. הריח של הבושם שלו גרם לי לא להתרכז. "מותר לך לשים ראש" הוא אמר במבט מתגרה, והתחיל לנסוע.