הפכים נמשכים – פרק 3

הגיע הרגע ה'גואל' של הג'ינג'ית הקטנה, ובכלל בשביל כל תלמיד תיכון חדש. מקום בקפיטריה.
לקחת מגש ולעמוד בתור, זו לא בעיה. לקחת הכל ולגרור את זה, לא כזה קשה. לחפש מקום ישיבה, זה כבר עיניין אחר.
היא עמדה כמה צעדים מסוף התור, מחפשת במבטה לאן לפנות, אך הכל היה מלא. היא הסתכל לרגע החוצה וראתה רק עננים כהים, אבל היה יבש, וכמה שולחנות אוכל. בצעדים קטנים הלכה החוצה, מתיישבת בשולחן ואוכלת לבדה, אוכלת מהר לפני שגשם ירד וירטיב את כולה.
היא שנאה לשבת לבד, וכתוצאה מכך שאינה מצליחה למצוא חברים, שנאה הפסקות. לו היה נעים יותר בלי גשמים או שלג, הייתה תמיד בחוץ, אבל זה בעייתי עם האזור הקר והגשום בו גרה.
היא שמעה רעם מעליה, מאיצה את קצת אכילתה אך נזהרת שלא להחנק. היא הרגישה טפטופים על ראשה והחליטה לוותר, בכל מקווה תאבונה אבד. היא לקחה את מגשה ונכנסה לתוך המבנה, מפנה את מגשה והולכת לעבר כיתתה, שתהיה רועשת בעוד דקות ספורות.
היא נכנסה לכיתה ריקה שהתקררה מקרירות שנכנסה דרך החלון שהיה פתוח. היא הלכה מהר למקומה האחורי, מורידה את תיקה ומתיישבת, נשענת קצת על השולחן. היא חיכתה וחיכתה אך שום תלמיד או מורה לא נכנסו לכיתה. יכול להיות שאולי צריכה להיות במקום אחר?
לפתע נפתחה הדלת והציצה מישהי שנראתה כמו מורתה, אך עם שיער בצבע כחול תורכיז, עיניים חומות וגדולות, וגוף חיוור ומחוטב תחת בגדים צמודים שיבשה.
"כאן זו הכיתה של נעמי הארטנס? " קראה הזרה אל הג'ינג'ית, שהנהנה קצת.
"כן" ענתה בשקט.
"אז איפה נעמי? " קיטרה הזרה, נכנסת לכיתה.
"א-אני לא יודעת… " ענתה בשקט הג'ינג'ית, לא ממש יודעת אם אמורה לפחד מהזרה הצבעונית.
"ואיפה סטו? " שאלה הזרה מסתכלת על הלוח קודם ואז על הג'ינג'ית.
"סטו? .. " היא שאלה בבלבול, מנסה להזכר מאיפה שמעה את השם הזה היום.
"סטו, סטיוארט, הנער הענק הזה עם התספורת המוזרה! " רטנה הזרה, ובאורח פלא, אותו הר אדם נכנס לכיתה, אבל לבדו.
"סטו! " קראה הצבעונית והתקדמה מהר לנער הגדול והמבולבל.
"לא תגיד שלום לדודה שלך שרץ אחד? " רטנה הצבעונית, מרביצה עם אגרופה לכתפו, שכאב לבחור הענק והמופתע.
הוא לא הבין למה דודתו הצעירה נמצאת בבית הספר, או למה הג'ינג'ית הקטנה והצייטנית לא בשיעור ביולוגיה במעבדה 20.
"היי" ענה ביובש, בעוד האישה הצבעונית הסתכלה עליו במבט מקובע ועצבני.
"רק היי? " היא שאלה בקול מעוצבן ורציני. היא לא אהבה שרק כך פונים אליה, במיוחד משפחתה.
"אליסה" התעלם הנער מדודתו הצבעונית ופנה לנערה המשותקת, שקפצה למשמע קולו.
"כן? " צייצה בשקט.
"אנחנו בכיתה אחרת, אמרו לי לקרוא לך" הוא אמר והסתובב.
"סטו! אתה לא יכול להתעלם מימני! או מהבחורה הקטנה! " גערה הצבעונית על הנער, בעוד הג'ינג'ית מיהרה לצאת כדי לא לאבדו ולעקבו עד המעבדה.
"סטו! " קראה הצבעונית אחריו, בעוד הג'ינג'ית רצה קלות להשיגו.
הנער הבוגר לא התעניין לדבר עם דודתו מול אנשים. לא שהוא התבייש בה, או לא אהב אותה, אלא פשוט לא אהב שהיא פונה אליו אל מול אנשים. בדרך כלל הייתה מגיעה לנעמי והולכת, לא פונה אליו כי לא רואה אותו מרוב תלמידים רועשים. הוא נכנס למעבדה והג'ינג'ית אחריו.
"אנדרסון! איפה את היית? ! " שאג עליה המורה, נראה בעיני כל התלמידים הרועשים, וסטיוארט, שמוציא את עצביו עליה בצעקות מבלי לתת לה אפשרות לענות.
הקטנה מאז מתמיד לא יכלה לענות כשצועקים עליה, ובעצם נבהלה ונלחצה יותר, עד שנאחזה חזק בתיקה שחיבקה אל חיקה, מנסה להחביא את עצמה בו.
הצבעונית שמה לב לכך מאחוריה, ומיד התערבה.
"היי, אריה ים, תרגיע, היא הלכה לאיבוד" הגנה עליה הצבעונית, שהכירה את המורה. מפני שלמדה פה לבד והוא לימד אותה כשהיה מורה חדש.
"מרינה אל תתערבי בעניינים שלא שלך! היא תלמידה שלי-" החל שוב לשאוג אריה הים אך הצבעונית ענתה בגלגול עיניים.
"גם אני הייתי, ועכשיו אני יוצאת איתה" אמרה וגררה את הג'ינג'ית אחריה, מבלי לתת לאריה ים לענות, וסגרה אחריה את הדלת בעוד ידיה על כתפיה הקטנות והנרעדות.
"את בסדר קטנה? " שאלה הצבעונית את הג'ינג'ית, והיא הנהנה בשקט, לא מגיבה.
"את לא מדברת הרבה, נכון? " שאלה הצבעונית. הגינג'ית הנידה בראשה לשלילה קצרות.
"טוב, עכשיו תצטרכי לדבר, רוצה או לא איתי לר שותקים" חייכה הצבעונית.
הנער ישב בכיתה והקשיב בחצי אוזן, עם החצי השני שומע את כולם צוחקים מהשם 'אריה ים' שאשלי נתנה לו, לא מבין למה הוא יצא על הג'ינג'ית הקטנה והתמימה, שאולי באמת הייתה פורצת בשקט מול כל כיתתם. מחשבותיו עליה פסקו כפי שהתחילו, והוא קרא מספר לימודו