הפכים (לא) נמשכים…

הם פשוט הפכים. לעולם אינם הם מסכימים. האחד אומר ככה והשני, אחרת. אם אחד מסכים, השני שולל במהרה. אם אחד אוסר, השני נותן. אם אחד צועק, השני לוחש. לפעמים אני חושבת, שהם לא באמת מאמינים בכל הדברים שהם לי אומרים, שהם דווקא כן מסכימים לעתים עם דעתו של האחר, אך הם ממהרים לשנות את דעתם לדעה מנוגדת של זו של השני, רק בשביל לא להסכים. הם אוהבים את זה, להתווכח. זה נותן להם מוטיבציה, זה נותן להם כוח. הם מרגישים עליונים, חכמים, כשהם מתווכחים. גם אם הם לא מאמינים במה שהם אומרים, גם אם הם חושבים שהאחר צודק, הם לעולם לא יודו בכך. הם מעדיפים להתווכח למוות, מאשר להודות שהם מסכימים אחד עם השני. הם מעדיפים להילחם למען דבר שאינם מאמינים בו, העיקר שהם נלחמים אחד בשני. הם תמיד זזים לפי הקצב של האחר, כאילו רוקדים הם ריקוד מסונכרן להפליא. האחד הולך שמאלה וקדימה, והשני ימהר ללכת ימינה ואחורה. הם מגיבים במהירות, זזים ללא פקפוק, כאילו התאמנו על כך מראש. שוב ושוב לפי הקצב הם מתנועעים, שוב ושוב הם מתווכחים. וכך בדיוק מרגישים החיים, כשההורים שלך.. גרושים.