הפחד שבהרגל

"את יפה" יאיר דיבר בקול חלש אך ברור.
"תמיד פחדת שנגיע למצב הזה.." החזרתי בעצב.
"איזה מצב?" שאל פתאום בקול גבוהה.
"המצב הזה.המצב הזה שכל מה שנשאר לנו להגיד אחד לשני זה כמה יפה הוא."
"תפסיקי להתפלסף על כל דבר!את ניראת לי יפה ואמרתי לך" הוא ירה בקול.
ואני,אני ידעתי שזה רק בגלל שזה רק בגלל שהוא יודע כמה שזה נכון.
"אני רוצה שתעזוב." אמרתי בנסיון להישמע כמה שיותר החלטית
הוא התנשף בכבדות "תעזבי את.למה אני צריך לעשות הכל?"
קמתי הפגנטיות מוחלטת.מנסה להראות כמה שיותר חד משמעית.
יאיר תפס אותי."מאיה,תסתכלי עליי" הסתכלתי עליו ומצמצתי בחוסר עניין.
"את אוהבת אותי?" שאל.
"כן,אני אוהבת אותך.אבל זה לא.." יאיר עצר אותי.
"אני גם אוהב אותך.אז מה פה הבעיה?"
"איך אתה יודע שאתה אוהב אותי?" שאלתי בלי אמונה שהוא יענה תשובה אמיתית אלא תשובה חמקנית.
"אני אוהב אותך כי את היחידה שיוגעת להקשיב לי בלי בכלל לשמוע אותי.
אני אוהב אותך כי את מעלה לי חיוך גם שאני מסתכל בתמונה שלך.
אני אוהב אותך כי אני פוחד פחד מוות שתעזבי.
אני אוהב אותך כי לפני שאני נרדם את הדבר היחידי שאני חושב ומרגיע אותי.
אני אוהב אותל כי גם אחרי חמש שנים של זוגיות איתך ומחצית זה שאני קם לצידך כל בוקר את עדיין גורמת לי לפרפרים בבטן.
עכשיו את מבינה?" הוא השפיל את מבטו כמפחד מתגובתי
חזרתי להתיישב בשקט וחייכתי חיוך עצוב וחיכיתי לחיבוק החם הזה שלו אבל הסתפקתי במבט קל וירייה לכיווני "את לא יכוחה כל הזמן לעשות לי את זה.לאיים לעזוב שהכל רק מתנדנד"